די לפוליטיקה של פחדים: המומחה שמסביר איך ניתן להתמודד עם השסעים בחברה הישראלית

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז ההכרזה על השינויים במערכת המשפט עם הקמת הממשלה הנוכחית, החברה הישראלית נמצאת במצב של אי־שקט מוחלט. במסגרת המחאה נגד צעדי הממשלה, רבים יצאו בקריאה נגדה מתוך חשש ופחד אמיתי לעתידם. גם כעת, חצי שנה לאחר שפרצה המלחמה בעזה, נראה שהמפגינים שבים לפקוד את הרחובות והחברה הישראלית שוב תוססת. 

● "מוכרחים להבין את גודל השעה": ראיון חג עם השר הכי לא שגרתי שיש 
● טילים במקום מטוסים: המדינה שקונה נשק ב-50 מיליארד דולר 

רבים מהאזרחים עומדים מול ההתרחשויות ומביטים בהן בחוסר אונים. לאן פניה של החברה הישראלית? כדי לענות על השאלה הזו, גלובס שוחח עם פרופסור אוריאל אבולוף, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. בין השאר, מחקריו מתמקדים בניתוח הפוליטיקה של הפחד. 

"אנו מגיבים לפחד בדרכים שונות", מסביר פרופ' אבולוף בתחילת הראיון. "ברגע שמתעורר אצלנו רגש הפחד, אנו מתקשים לחשוב. בעיני, זאת המטרה המרכזית של מנהיגים כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו - ליצור מצב שבו החברה הישראלית נמצאת בתחושת חרדה וחשש למה שעלול לקרות בעתיד. ברגע שאנו מסתובבים בתחושה כזו, קשה לנו לגייס את תעצומות הנפש. כך, אנחנו נמצאים כל הזמן על קצה של חוט, תלויים על בלימה; וכשאנחנו ניצבים בנקודה הזאת, בה החיים שלנו כביכול מוטלים על כף המאזניים, אנו מתקשים לחשוב באופן ביקורתי וצלול, בטח לא כלפי פנים אבל גם כלפי חוץ. 

"מה שאירע במהלך החודשים של המאבק במהפכה המשפטית היה מונע מפחד. במובן הזה, ואני יכול להגיד את זה כחלק מאותו מעגל שהשתתף במחאה, אנחנו נפלנו למקום של הפחד, ולא הושטנו יד לאנשים אחרים מחוץ למעגל. במקום לשכנע את החבר'ה שלי באוניברסיטת תל אביב, שרובם מסכימים איתי באשר למחאה, הייתי צריך לשכנע את המשפחה שלי, שחלק גדול ממנה לא מסכים איתי. אמרתי לחבריי במחאה 'אנחנו צריכים ללכת לבתי כנסת, אנחנו צריכים ללכת למתנ"סים, אנחנו ללכת למסגדים, אנחנו צריכים ללכת לאותם מקומות שבהם נמצאים אנשים שלא מסכימים אתנו'. למה אנחנו לא עושים את זה? בגלל פחד". 

על מנת להמחיש את דבריו, פרופ' אבולוף משתמש בדוגמה מאותה מחאה. "אחרי שקמה הממשלה הנוכחית והכריזה על המהפכה המשפטית, קראנו, אני ועוד מספר אנשים, להנהגה לקיים משאל עם, אם אכן זה רצונו כפי שהיא טענה", הוא אומר. "בקואליציה דחו את האפשרות הזאת, אבל מה שהיה מדהים בעיניי הוא שגם באופוזיציה וגם בתנועת המחאה התנגדו באופן חד־משמעית למהלך כזה. מדוע? כי חששנו לעשות זאת, חששנו ממניפולציה. כך אנחנו, כחברה, מגיעים פעם אחר פעם למבוי סתום. כדי שנוכל לפרוץ אותו, אנחנו צריכים קודם כל להכיר בו".

אז מה הדרך הנכונה של האזרח מן השורה להתמודד עם כל הטירוף שקורה מסביבנו?
"אני חושב שזה מעניין שאתה אומר 'אזרח מן השורה', כי אני מאמין שבאיזשהו מקום הדרך הנכונה להתמודד עם המצב זה היא לצאת מתוך המעגל, שבמידה לא מבוטלת אנחנו הכנסנו את עצמנו אליו. יש כמה מרכיבים למה שבעיניי אפשר וצריך לעשות; אחד מהם, אולי המרכזי שבהם, הוא שאנחנו צריכים לראות את האמת. גם לאחר ה־7 באוקטובר, אנחנו ממשיכים להתעלם מהמציאות. ב־7 באוקטובר היא נחתה עלינו, אבל לאחר מכן, ככל שחלף הזמן, גיבשנו לעצמנו דרכים לטייח את המציאות ולשפר אותה בעיני עצמנו, אבל זה לא שינה אותה בפועל. 'השיפור' הזה רק אפשר לנו להתמודד איתה, ובסופו של דבר היא התפוצצה לנו בפנים כפי שראינו. במציאות, אנחנו לא חזקים כמו שאנו מציגים את עצמנו. זה קשה להתמודד עם החולשה הזאת ואני חושב שהצעד הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להכיר במגבלות הכוח שלנו.

 עימותים בין שוטרים למפגינים במחאה לשחרור החטופים, השבוע / צילום: Reuters, Ronen Zvulun

"כשאני חושב על היוהרה שאנו שרויים בה, אני מדמה אותה לתחושה של רבים במדינת ישראל שחושבים שיש להם תכונות של אלוהים. יש כל מיני מרכיבים לאלוהות הזאת, בהם התחושה שאנו יודעים הכול, כאילו שאנחנו יכולים לפתור כל דבר באמצעות הטכנולוגיה. בין היתר, זאת הסיבה שנשענו על 8200 ולא יומינט (מודיעין אנושי, א"ו). באמצעות הטכנולוגיה, סיגלנו לעצמו תחושה שאנחנו רואים הכול, שאנו יודעים הכול, אבל זה לא כך במציאות. במציאות, אנחנו לא צריכים רק לפתוח את העין שלנו מבחינה טכנולוגית, אלא גם את העין האנושית ולהסתכל על בני אדם בגובה העיניים".

"העניין הוא", מוסיף אבולוף, "באיזשהו מקום גם בחמאס, להבדיל מישראל, התנהלו באותה תחושת אלוהות. הם התהלכו בתחושה אמיתית שהם הולכים לחסל את מדינת ישראל. הם היו משוכנעים שהם הולכים לקראת כיבוש כל המדינה. לנו זה נשמע כמו הזיה, אבל הם חייו באשליות שאנחנו נופלים בהן לפעמים גם כן".

"משאל עם ידחוף אותנו לדבר אחד עם השני"

אחרי ה־7 באוקטובר, תחושת האחדות בעם גברה, אך מאז הדברים השתנו בתכלית. השיח האופטימי והמאחד סביב הטוב המשותף, התחלף באשמות הדדיות משני צדדי המגרש הפוליטי, באשר לאחריות לאירועים הקשים.

האם מה שראינו בימים הראשונים לאחר מתקפת חמאס מלמד שיש לנו את הבסיס לאחדות? 
"אני מסכים לגמרי שיש ואני חושב שמה שאמרת מדויק. בסופו של דבר, מי שהציל אותנו אחרי ה־7 באוקטובר זה היינו אנחנו עצמנו ולא המדינה. המדינה כשלה ב־7 באוקטובר. היא כשלה גם בשבועות הראשונים שלאחר אותו בוקר נורא. במקומה עמדה שם החברה האזרחית. החברה הישראלית היא אחת מהחברות האזרחיות התוססות, העמידות, החסונות והיצירתיות ביותר בעולם. זה פתח עצום לתיקון. השאלה היא מה אנחנו עושים עם היכולות הללו.

"במסורת היהודית היום השביעי של פסח מסמל את הרגע שבו בני ישראל חצו את ים סוף. עכשיו תחשוב על הרגע הזה שבו נמצאו בני ישראל בצד המצרי של ים סוף, מלפנים הים ומאחור פרשי פרעה דהרו לכיוונם, והם חשים פחד עצום. תחשוב לרגע על הסיטואציה המדהימה הזו, בה מצד אחד ניצבת האימה ומצד שני התקווה. מישהו מהם היה צריך לקבל החלטה בניגוד לכל הסיכויים, וכך להביא תועלת לכולם ולבנות אמון. לא מדובר רק באמון באחרים, שהוא חשוב בפני עצמו, אלא באמון בעצמנו וביכולת שלנו לעשות מהלכים שהם פורצי דרך".

אחד הנושאים שבמוקד המחלוקת בחברה הישראלית הוא השוויון בנטל. איך לדעתך אפשר להתמודד עם זה?
"אני חושב שלאורך דורות אנחנו בורחים מבחירות קשות, בעיקר אלו שנוגעות לדברים עקרוניים ולדילמות קשות. השאלה היא איך אנחנו יכולים להפסיק לברוח, ואני חושב שהפתרון הוא לתת אמון ביכולת שלנו. זה המפתח".

לדברי פרופ' אבולוף, אחת הדרכים כדי ליישם זאת, היא באמצעות משאל עם. "קח לדוגמה את מה שקרה באירלנד: 99 אזרחים אירים נבחרו באקראי כדי לשקף את ההרכב הדמוגרפי של החברה ושהו יחדיו בבית מלון במשך חמישה סופי שבוע כדי ללבן את הזכות להפלה. הם התווכחו, שוחחו עם בעלי דעה ומומחים בדיונים שהועברו בשידור ישיר באירלנד, ולבסוף הכריעו. משאל העם על החלטת האסיפה האזרחית הפך למציאות ב־2018: 64% הצביעו בעד ביטול האיסור על הפלות. מאז קיימו האירים עוד שלוש אסיפות דומות.

"מדוע לא להקים אסיפות אזרחים דומות בישראל כהכנה למשאלי עם? זה לא עניין מורכב במיוחד, ואסיפה כזו תוכל לסייע בקידום ידע, הקשבה והבנה. בחירה אקראית של ישראלים מכל שדרות החברה לאסיפה שכזו תוכל לסייע בתהליך הריפוי של הפצע הפנימי. גם בנושא כמו גיוס זה תקף. כך נוכל לתת תחושה לאזרחים שהם אלה שקובעים ולא פוליטיקאים מנותקים. אנחנו פשוט צריכים להפסיק לפחד מעצמנו ולהיות קצת יותר אמיצים".

ומה אם תוצאות משעל העם יהיו הפוכות ממה שאתה מאמין בו? נניח שהמתנחלים יזכו במשאל עם ויספחו את יהודה ושומרון, או שיצביעו בעד המהפכה המשפטית. איך תקבל את זה?
"אם אזרחי ישראל לא רוצים לחיות בדמוקרטיה, אז לא תהיה דמוקרטיה; אם אזרחי ישראל לא רוצים לחיות בשלום, אז לא יהיה שלום; ואם אזרחי ישראל לא רוצים לחיות בשוויון, אז לא יהיה שוויון".

כלומר, גם אם ההחלטה שתתקבל לא תהיה בהתאם לרוחך, אתה חושב שעדיף שאנחנו נדע מה הציבור רוצה ולא נתחבא מאחורי כל מיני אמירות מנותקות?
"חד־משמעית כן. אני רוצה שאנשים כמוני מהאקדמיה, שחיים במגדל השן, יפשילו קצת את השרוולים ויתחילו לדבר בגובה העיניים עם אנשים שהם לא חלק מהקבוצה או מהסביבה שלהם. אנחנו מדברים כשאני נמצא 200 מטר בלבד משוק מחנה יהודה - למה אני לא הולך לדבר עם האנשים בשוק? אנחנו כבר שנה וחצי כמעט בתוך הזוועה הזאת ולא עשיתי את זה אפילו פעם אחת. זה ממחיש את העניין. משאל עם ידחוף אותנו לדבר אחד עם השני ולשכנע זה את זה".

הישראלים מאושרים? לא בדיוק

למרות הוויכוחים העזים הבלתי פוסקים בחברה הישראלית ומתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר, ישראל מדורגת במקום החמישי בעולם במדד האושר העולמי של האו"ם.

איך זה יכול להיות שאנחנו כל כך גבוהים במדד האושר למרות כל מה שאנחנו עוברים? זה עניין מתודולוגי?
"קודם כל, באמת צריך להיכנס למתודולוגיה של הדוח. יש שני אשכולות של שאלות גדולות ששואלים: אחד נוגע לעד כמה האזרח מרוצה מהחיים שלו והאשכול השני נוגע לכמה הוא מרגיש שמח. קרי, מדובר בשאלה של שביעות רצון ושאלה של שמחה. ברוב המדינות יש קורלציה מאוד ברורה בין שביעות רצון לבין שמחה. כלומר, ככל שהאזרחים יותר שמחים, כך הם יותר שבעי רצון. אבל כשמסתכלים על הממוצע הישראלי בצד הרגשי ולא בצד של שביעות רצון, אנחנו נמצאים בתחתית הרשימה.

"ואפשר להבין למה זה ככה בישראל. אומרים לאנשים 'תדמיינו מה המצב הכי גרוע שיכול להיות לכם', ובישראל אנחנו לא מדברים על עבודה מבאסת או חיי משפחה קשים, אלא על מלחמה, טבח, חטיפה וכו'. אז הישראלי הממוצע משיב שהוא שבע רצון כי בסך הכול הוא חי ונושם. מדובר בפרופורציות קצת שונות ממה שמקובל בשאר העולם, ומרגע שזה הבסיס, אז הבית הופך להיות מקום של הישרדות. זו האנומליה הישראלית שלכאורה נמצאת עמוק בתוך העולם השלישי מבחינת החשש לשרוד, אבל מבחינה כלכלית ותרבותית - היא נמצאת עמוק בתוך העולם המערבי".

"אנשים מחפשים תחליף לדת ולקהילה"

בסיום הראיון, פרופ' אבולוף, כמי שהרצה ולימד שנים בארה"ב, נשאל על ההפגנות נגד ישראל באוניברסיטאות האמריקאיות, שהיו השבוע במרכז סדר היום. "כאוס מוחלט", כך הוגדרה האווירה באוניברסיטת קולומביה למשל, כאשר סטודנטים פרו־פלסטינים התבצרו בעיר אוהלים לא חוקית בקמפוס, אירוע שהוביל למעצר של יותר מ־100 איש ולהשעיית סטודנטים. האוניברסיטה הפכה לזירת קרב במלחמת הנרטיבים הפלסטינית־ישראלית, שהתגלגלה גם למאבק בין־דורי ופוליטי בארה"ב. היא לא היחידה כמובן. גם בקמפוסים אחרים, ההפגנות התעצמו והקריאות האנטי־ישראליות החריפו.

איך אתה תופס את האירוע?
"אני חושב שמה שאנחנו רואים בהרבה מאוד קמפוסים בארה"ב זה ניסיון למצוא איזשהו דגל שאפשר לבסס עליו תחושת שייכות ועניין. זה משהו שנמצא עמוק בתוכנו".

במילים אחרות, אתה אומר שזה נותן לאנשים סוג של משמעות. בעבר אנשים מצאו משמעות בכנסייה, בקהילה ובמשפחה. היום רבים כמעט ולא הולכים לכנסייה, וחשים יותר בדידות.
"אני חושב שאתה צודק לגבי המודל של הכנסייה. אנחנו העלמנו בהרבה מובנים את שני המרכיבים האלה ואז אנשים מחפשים תחליף לדת ולקהילה". 

כשמסתכלים על המשתתפים בהפגנות הנוכחיות בארה"ב, ניתן לראות סוג של התנהלות דתית מסוימת. יש להפגנות האלה קודים פנימיים מאוד ברורים - כולם אומרים יחד את מילות "התפילה" ולבושים באופן דומה. אתה חש את זה? 
"כן, הם מאוד דומים למשהו רפטטיבי שמזכיר דת ואמונה. אם מישהו סוטה טיפה החוצה, הוא נזרק מהקהילה. כאילו יש כאן תחליף לקהילה הדתית של פעם".