משרד הכלכלה מציג: כשאין יעדים, אין כישלונות

בפועל, משרדי הממשלה לא מבינים למה "משגעים אותם" ודורשים מהם דברים מעצבנים כמו הצבת יעדים מדידים.

הגדילו במיוחד לעשות משרד הכלכלה, שהציב יעדים חשובים בשנה שעברה - בנוגע לפערי המחירים ביחס ל-OECD, לפריון העבודה, לעצימות דיגיטלית, לפערים בין המרכז לפריפריה. אך השנה? כל היעדים הללו נעלמו כליל. בלי הסבר, אך עם הרבה תשבוחות עצמיות: "תוכנית העבודה לשנה הקרובה מייצגת את המשרד כמוקד משמעותי לחיזוק המגזר העסקי ולקידום יציבות כלכלית".

במקום יעדים מוגדרים שהציבור יכול לראות ולשפוט, משרד הכלכלה הסתפק בפרסום דו"חות ומסמכים, "גיבוש החלטות" ועבודה רגילה של המשרד. אז בשביל מה לפרסם דו"ח יעדים בלי יעדים? אולי כי מי שלא מציב יעדים מוגדרים, לא יכול להיכשל בעמידה בהם.

הלוואי שמשרד הכלכלה היה היחיד. לכל אורך הדו"ח משרדים "מעלימים" יעדים משנים קודמות שבהם כנראה לא עמדו. ואלו שכן - מעדכנים אותם כלפי מטה, כדי להוריד ציפיות. זו תרבות חולה שפושה במגזר הציבורי. כשמדובר ב"כסף של אחרים", אין צורך בדין וחשבון. כאן בדיוק צריכים להיכנס חברי הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה כאחד. עליהם לדרוש ממשרדי הממשלה להציב יעדים מדידים. כשהם לא עומדים בהם, לדרוש לדעת מדוע וכיצד ישפרו את המצב. כשיש אסון ביטחוני, ברור שצריך לקחת אחריות. אבל התרבות הממשלתית העקומה מתחילה מלקיחת אחריות על יעדים יום-יומיים.

עידן ארץ

רבים ניצלו ימי חופשה כדי להישאר בבית עם הילדים, אחרים לקחו אותם איתם למשרד - ונערכו ליום נוסף של השבתת המסגרות. בסמוך לחצות הלילה הגיעה בשורה חיובית מפיקוד העורף: הילדים יכולים לחזור ללימודים מוקדם מהצפוי, כבר מיום שני. הבעיה היא שההודעה יצאה בשעה שרוב הנמענים הרלוונטיים כבר ישנו במיטותיהם.

כך קרה שהגננות, מפעילי הקייטנות וגם רבים מההורים שמעו על ההנחיות החדשות רק כשהתעוררו בבוקר. מן הסתם, הם לא הצליחו להיערך בזמן לחזרה לשגרה. המסגרות נפתחו באיחור של שעות ארוכות, וחצי יום עבודה של ההורים ירד לטמיון. וזה במקרה שבכלל חזרו - היו כאלה שנאלצו להישאר עוד יום בבית.

ברור שהשיקולים הביטחוניים קודמים לכל, בוודאי כשמדובר בביטחון הילדים. אבל היה מצופה מפיקוד העורף לפחות להסביר מדוע השינוי נעשה בשעת לילה, וגם להכין את הרשויות המקומיות לאפשרות הזו. אפשר היה לחסוך להורים ולילדים את הטרטור. שלא לדבר על כך שמקומות העבודה המשיכו לפעול והאזרחים נדרשו להגיע כרגיל, כאילו שהגיוני לעבוד עם זאטוטים על הראש.

אורן דורי

בגזר הדין האחרון הדגיש שופט בית המשפט המחוזי מרכז חגי טרסי את "הפן הערכי המחמיר שבעבירות", בהתחשב בכך ש"עיסוקם המרכזי של הנאשמים היה בהוצאת משלחות תלמידים לפולין, כחלק מהפעילות החינוכית להנחלת זיכרון השואה במערכת החינוך בישראל. כפי שהיטיבו הצדדים להבהיר, אין מדובר בעיסוק בעל אופי כלכלי-נייטרלי גרידא, אלא בשליחות ציבורית בעלת ממד ערכי בלתי מבוטל, ועל כן רבה האכזבה על כך שדווקא בגדרה של שליחות מעין זו, דבק רבב כה חמור". דברים נכוחים.

אולם האמת המרה היא שכבר הרבה מדי שנים, רבים מן המסעות לפולין לא כוללים מטען ערכי אמיתי. הם עסוקים בפריטה רדודה על רגש במקום העמקה באירועים היסטוריים, בגיאו-פוליטיקה, ובהשלכות של קריסת משטרים דמוקרטיים ודה-הומניזציה של מיעוטים.

 משלחת ישראלית במחנה אושוויץ / צילום: אמיר מאירי

כשמחברים את זה לפארסה של ההסכם עם ממשלת פולין - שבעקבותיו עלתה האפשרות שבני נוער יבקרו באתרים שלטענת יד ושם מגלמים עיוותים היסטוריים, והיסטוריונים טענו שמונצחים בהם רוצחי יהודים - התמונה כבר יותר הגיונית. מה הפלא שהחברות שמו בצד את הערכים והמשמעויות. הן הבינו עוד קודם שגם מסע לפולין, סימבולי ככל שיהיה, הוא בסך הכול עוד דרך לעשות עסקים ולנפח עוד קצת את הכיס.

נטע סרוסי