מסורת איטלקית עתיקה עומדת לשנות את בתי הקפה בעולם

בפינה אחת של גרנד קפה גמברינוס (Gran Caffè Gambrinus), בית קפה אלגנטי בן 160 שנה שנמצא במרחק נגיעה ממפרץ נאפולי שבאיטליה, יושב קנקן קפה נפוליטני ישן וגדול־ממדים. כשמתקרבים אליו קצת יותר מבחינים שהוא פתוח לרווחה ומלא בקבלות על תשלומים. במבט ראשון זה נראה כפח אשפה מפואר.

● ברי עם אוכמניות וכבשים עם לבנדר: המקרר שאוצר גבינות משובחות בעמק האלה
● בית הקפה בחיפה שמגיש מאפים מושחתים בבניין בן 100 שנה
● הרפת בקיבוץ שהפכה לעגלת קפה עם קינוחים חלומיים

אלא שהקנקן הזה הוא חלק ממסורת קפה עתיקת יומין של העיר, שנקראת קפה סוספסו (caffè sospeso), או בעברית קפה בהמתנה: אדם שקונה קפה לעצמו משלם מראש עבור כוס קפה נוספת, שממנה יוכל ליהנות מי שיגיע וידו אינה משגת. על גבי הקנקן בגמברינוס מוסברת במגוון שפות מהות הנוהג בצירוף הנחיות למעוניינים.

זה אולי נשמע כמו מיזם נקודתי שספק אם יתפוס, אבל גמברינוס רחוק מלהיות המקום היחיד שמציע קפה סוספסו, ונראה שהתופעה הולכת ומתפשטת בחלקים נרחבים בעולם. כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור מאות שנים אחורה.

"קפה של חסד"

המסורת של קפה סוספסו נולדה בסוף המאה ה־18 במרכז נאפולי. מקורה בבתי הקפה הרבים של מעמד הפועלים בעיר, שם מישהו היה משלם על שתי כוסות קפה, שותה אחת ומשאיר את הקבלה על התשלום במקום. כך כוס הקפה השנייה הייתה זמינה לכל אדם חסר אמצעים שרצה ליהנות ממנה ולא יכול היה להרשות לעצמו. כל אדם רשאי היה לשאול אם יש סוספסו זמין והיו מגישים לו קפה בחינם.

המנהג הזה אף מצא את עצמו בספרות, כאשר הסופר האיטלקי והמומחה לתרבות הנפוליטנית לוצ'יאנו דה קרשנזו תיאר בגאווה את רוח הסוספסו: "כשנפוליטני מאושר מסיבה כלשהי, הוא מחליט להציע קפה לאדם זר. זה כמו להציע קפה לעולם כולו".

התופעה, שהלכה והתפשטה במלחמת השנייה, דעכה עד המאה ה־21. אלא שאז, במסגרת התאוששות רחבה של המסורת הנפוליטנית, היא החלה לפרוח מחדש. התאוששות זו התמקדה בהחייאת היבטים שונים של התרבות הנפוליטנית, כמו המטבח, האמנות, המוזיקה, השפה ובעיקר הקפה, שנחשב לשם נרדף של העיר ונושא בתוכו משמעות מיוחדת לרקע התרבותי והחברתי שלה.

וכך הפך לאט לאט הסוספסו לתופעה לאומית של ממש, שמושכת את סקרנותם של עיתונים זרים. הוא כבר פלש כמעט לכל מקום בעיר. יותר ויותר אנשים, גם תיירים, משאירים "קפה בהמתנה" באותו האופן שבו הם זורקים את המטבע במזרקת טרווי ברומא ונעמדים לתמונת סלפי כדי להנציח את הרגע ההיסטורי. בדצמבר 2011 אף הכריזו הרשויות הנפוליטניות על "יום קפה סוספסו" שנתי, וכיום על חלונות הראווה של בתי הקפה שבהם נהוג הסוספסו מופיעה מדבקה צבעונית ולצדה כוס אספרסו לבנה.

כאמור, התופעה אמנם התחילה באיטליה, אבל חצתה מזמן את גבולותיה. המסורת נצפית במדינות רבות כמו אוסטרליה, קנדה, רומניה וארה"ב. בצרפת אף נולד אתר בשם Coffeefunders.fr, המשמש פלטפורמה שבה אנשים יכולים לאתר בתי עסק שבהם השאירו משהו "בהמתנה". האתר פותח בידי יזם צעיר שהחליט להקדיש חלק מזמנו ומשאביו למטרה זו, וכך להפוך את הפעילות הסולידריות לנגישה וגלויה יותר בשדה הדיגיטלי.

והאינטרנט לא משמש רק כדי לראות אם יש משהו "בהמתנה", אלא גם נותן ללקוחות אפשרות לתרום. במרץ 2013 השיק ג'ון סוויני, שרברב מאירלנד, עמוד פייסבוק של קפה סוספסו. המסר שלו היה פשוט: קנה כוס קפה לאדם זר, כי מעשה חסד יכול לשנות חיים. שמונה שעות לאחר מכן העמוד משך יותר מ־20 אלף לייקים (מרשים במיוחד במונחי פייסבוק של לפני עשור), ופחות משנה לפתיחת העמוד היו לו יותר מ־250 אלף עוקבים. סוויני מצא את עצמו במרכזה של תנועה חדשה באירופה והפך במהירות לדובר בשפה האנגלית של המטרה. עד 2015 הוביל העמוד לרכישת יותר מ־15 מיליון סוגי קפה ב־34 מדינות.

"אחד הסיפורים האהובים עליי הוא על בריסטה שנתן קפה סוספסו ללקוח קבוע ואמיד שעבר יום קשה במיוחד לאחר שאשתו עזבה אותו", שחזר בזמנו סוויני לאתר החדשות NPR. "כשהוא התאושש, הוא תרם 500 דולר לבית הקפה, כי טוב הלב של הבריסטה השפיע עליו כל כך בתקופה כה נמוכה בחייו".

ב־NRP מציינים כי אף על־פי שתופעת סוספסו עלתה מדי פעם לכותרות בארה"ב, האימוץ הרשמי של תנועת ה"קפה בהמתנה" היה אטי יותר באמריקה מאשר באירופה. עם הזמן התנועה החלה לצבור תאוצה גם בערים כמו סיאטל וניו יורק, אך לא כולם התחברו לרעיון. אחד האתגרים להפיכת "קפה של חסד" למרכיב פופולרי בתרבות האמריקאית הוא העובדה שמדובר ב"חברה שלא מאוד נוח לה, מבחינה תרבותית, לבקש עזרה", לפי ג'ייסון ברטון, שמנהל אירועי קפאין שנתיים עם בתי קפה עצמאיים ברחבי ארה"ב.

צ'יפס, טאקו ובדיקות קורונה

במקביל ל"קפה בהמתנה", יוזמות דומות השתרשו בבלגיה (צ'יפס בהמתנה) ובמקסיקו (טאקו בהמתנה). בנאפולי עצמה הרחיבו את המנהג ל"פיצה בהמתנה". "פיצה תמיד הייתה אוכל של עניים. איזה נזק יש בעזרה לרעבים?", שואל שף הפיצה ג'ינו סורבילו בנאפולי.

כך גם נולד ה"בגט בהמתנה" הצרפתי. הוא תפס תאוצה במיוחד לפני כעשור, כאשר השף הצרפתי דידייה לופז הציב בבולנז'רי שלו בעיר בולון לוח ועליו מגנטים בצורת לב, שבו כל לב מסמל קפה סוספסו או בגט סוספסו. השמועה התפשטה די מהר ומאות סוחרים צרפתים הצטרפו למנהג.

בצרפת ובמדינות אחרות אף נתרמים כיום פירות, ירקות, דגים ושאר סוגי נוחות (ואפילו סחורות יותר רוחניות, כמו ספרים). במוסקבה למשל ישנם מו"לים שמעודדים לקוחות לשלם עבור ספרים לבתי יתומים, משפחות גדולות וספריות כפריות, ובירידי ספרים שהתקיימו בעיר לפני כמה שנים היו דוכנים שבהם לקוחות יכלו לשלם עבור "ספרים בהמתנה". בישראל מיזם "מנה בהמתנה" שמתקיים בבאר שבע מציע לתושבים לקנות מנת אוכל נוספת בבתי עסק נבחרים.

נוסף על הרצונות הטובים, גם הקורונה הביאה עמה מצוקות חדשות שעוררו את האינסטינקט השיתופי. במהלך הסגר הראשון של המגפה, בין חודשי מרץ למאי 2020, תושבי איטליה נפגעו מאוד. אלה שהצליחו לשמור על הכנסתם החלו להשאיר פיצה, פסטה וממתקים לרופאים, לאחיות ולחולי קורונה. די מהר נולדה התופעה החדשה שקיבלה את השם "סלים תלויים", שבהם תושבים עניים יותר היו משאירים סלים ריקים בחזיתות בתיהם בתקווה שעוברי אורח חביבים ישאירו שם משהו. גם בדיקות מהירות לאיתור הנגיף מומנו על־ידי נפוליטנים נדיבים עבור תושבי העיר שלא יכלו להרשות זאת לעצמם.

ובכלל, משברים מביאים לתקופת פריחה של קפה סוספסו. "זהו סמל לרשת של סולידריות בין אזרחים שיכולים להרשות זאת לעצמם לבין אלה שזקוקים לה, כמו מהגרים חסרי בית או אוכלוסיות מוחלשות", אמר פינו דה סטסיו, הבעלים של Bar 7Bello, בית קפה שנמצא במרכז ההיסטורי של נאפולי, שמציע קפה סוספסו מאז 1969.