רוסיה, סין ואיראן מנסות להרוס את הסדר הקיים. האם דווקא סין תציל אותנו?

פעמיים במחצית הראשונה של המאה ה־20 יצאו מעצמות גדולות למלחמת עולם מפני שחשבו כי הסדר הגלובלי הקיים לא העניק להן את מקומן הראוי, אם זה בשליטה טריטוריאלית ואם זה ביתרונות סחר. פעמים אחרות הן יצאו למלחמות מקומיות, או אזוריות.

הן היו המעצמות ה״רוויזיוניסטיות״, זאת אומרת אלה שרצו רוויזיה, או שינוי של הסדר הקיים. הן חשבו שהן קופחו בחלוקת השפעה ומשאבים, שהן נפלו קורבן למזימות, שזכויותיהן הטבעיות וכבודן הלאומי נפגעו. הן ייצגו תערובת של ריאקציה חשוכה ושל אידיאליזם מוטרף. שנאה, קנאה, טינה ומרירות ליכדו אותן במערך צבאי ופוליטי.

האם אנחנו מתקרבים אל המשבצת של קיץ 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, או של קיץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה?

הניצחון הקוסמי מעורער

אין זו הפעם הראשונה שהשאלה הזו נשאלת ב־75 השנה האחרונות. היא נשאלה בברלין, ב־1948; בקוריאה, ב־1950; בקובה, ב־1962; בווייטנם, בין 1965 ל־1972; באפגניסטן ובשורה של ארצות באפריקה, במחצית השנייה של שנות ה־70.

התמוטטות ברית המועצות, לפני 30 שנה ויותר, עוררה את הרושם שהדמוקרטיה המערבית נחלה ניצחון קוסמי, ו״ההיסטוריה הסתיימה״, במובן זה שהמאבק בין תפיסות עולם יריבות הוכרע לטובת הדמוקרטיה המערבית.

קשה עכשיו להאמין מה גדולה היתה האופוריה בשנות ה־90, כאשר ״מעצמת העל היחידה״, ארה״ב, משלה בכיפה, והשאר נאלצו להסתפק בקריאות ביניים, אם בכלל. העולם החד־קוטבי לא האריך ימים. שגיאותיה של ארה״ב בעיראק ובאפגניסטן קיצרו את ימיו, לצד זינוקה הכלכלי והפוליטי של סין והתאוששותה הכלכלית היחסית של רוסיה.

המאמץ המערבי לבודד משטרים חתרניים לא עלה יפה. הוא דחף אותם זה אל זרועות זה, כפי שמראה הברית דה־פקטו בין רוסיה, איראן וצפון קוריאה, שאולי ראויה לכינוי ״הקואליציה של הממורמרים״.

 מימין: נשיא איראן אברהים ראיסי עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און. נדחפו זה לזרועות זה / צילום: Reuters, WANA NEWS AGENCY ו

הן פיתחו כלי שיור, צבאיים וכלכליים. אבל הנזקים הבלתי נמנעים של בידודם והמרירות שהוא מניב הגבירו את נחישותם של המשטרים האלה לחתור תחת הסדר הקיים, גם במחיר של ערעור היציבות הגלובלית. היציבות הזו היא בעיניהם שם נרדף להשפלתם.

אולי כבר ב־2025

מאז שהתחוורה אי־הצלחתה של רוסיה להכניע את אוקראינה במכה אחת, שיתוף הפעולה הצבאי בין השלוש גובר והולך. לא היו אויבות פעילות יותר של הסדר הקיים מאז מלחמת העולם השנייה.

בשבועות האחרונים התרבו הערכות ביון מערביות על מזימה רוסית לפתוח בהתקפה צבאית נגד האגף המזרחי של ברית נאט״ו, אולי כבר בתחילת 2025. תרחיש של צבא גרמניה, שדלף לעיתונות, משרטט מפה ולוח זמנים. התרחיש הזה מביא בחשבון התמוטטות צבאית של אוקראינה בתחילת הקיץ, ריכוז כוחות מסיבי בקצה המערבי של רוסיה, במובלעת קלינינגרד, בין ליטא לפולין; מתקפת סייבר מסיבית על נאט״ו; ולבסוף התקפה צבאית על המדינות הבלטיות הקטנות. אמנת היסוד של נאט״ו מחייבת את בעלות בריתן של הבלטיות לחוש לעזרתן. מלחמה כללית באירופה תהיה אז אפשרות סבירה.

הנסיבות מזכירות במידה לא נעימה את תחילת מלחמת העולם השנייה. היא התלקחה על חוף הים הבלטי, בין גרמניה לפולין, התפשטה על פני אירופה, ולבסוף הגיעה לאפריקה ולאסיה. מעצמה אסיאנית שאפתנית ושופעת ביטחון עצמי אסרה לבסוף מלחמה על הדמוקרטיות המערביות, ומלחמת עולם השתוללה מדרום האוקיאנוס השקט עד צפון האוקיאנוס האטלנטי.

פוטנציאל התלקחות

השבוע קיבלנו תזכורת, במידה שהיתה נחוצה, על פוטנציאל ההתלקחות בצפון אסיה. צפון קוריאה ירתה טילי שיוט אל עבר הים הצהוב, בכיוון הכללי של דרום קוריאה. זו היתה הפעם השנייה בתוך שבוע שהצפוניים עשו ניסוי בליסטי. הוא בא רק ימים אחדים לאחר שהשושלת הקומוניסטית המשפחתית בפיונגיאנג הודיעה כי היא מוותרת על כל ניסיון לחזור ולאחד את שני חלקי קוריאה בדרכי שלום. מעכשיו ואילך דרום קוריאה היא ״האויבת העיקרית״.

 מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און / צילום: Shutterstock, Alexander Khitrov

שני מומחים אמריקאיים בעלי מוניטין לענייני קוריאה העריכו החודש (באתר הרשת 38north.org), כי שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און, כמו סבו 75 שנה לפניו, ״קיבל את ההחלטה האסטרטגית לצאת למלחמה״. מלחמה כזאת תעמיד על הכוונת את דרום קוריאה, את יפאן ואת גואם, האי האמריקאי באוקיאנוס השקט, בסיס הים והאוויר החשוב ביותר של ארה״ב בואכה יבשת אסיה. ההנחה היא שיש לצפון קוריאה היכולת הבליסטית להגיע עד גואם, 4,000 ק״מ משם.

כל זה קורה אגב התהדקות שיתוף הפעולה הצבאי בין צפון קוריאה לרוסיה. טילים צפון קוריאניים משמשים עכשיו את רוסיה בהתקפותיה על ערים אוקראיניות, לצד כטב״מים איראניים.

המפתח להצלחת הקואליציה הזו נמצא בידי חברה פוטנציאלית, הפוסחת בינתיים על שתי הסעיפים: סין. מסין נשקף לפי שעה הסיכוי העיקרי למניעת התלקחות. יש לה יחסים אסטרטגיים וכלכליים הדוקים עם רוסיה ועם איראן, והיא שותפת הסחר העיקרית של צפון קוריאה. אבל ארה״ב, אירופה, דרום קוריאה, יפאן וטייוואן הן שותפות הסחר החשובות ביותר של סין. היתרון שלה במאזן הסחר עם האיחוד האירופי ועם ארה״ב עומד על כמעט 700 מיליארד דולר בשנה.

ממילא, לסין יש כל כך הרבה מה להפסיד. בחודשים האחרונים היא חזרה והביעה עניין בייצוב היחסים הבין לאומיים. שר החוץ שלה הכריז בתחילת החודש, כי ״שיתוף פעולה בין ארה״ב לסין אינו יכול עוד להיחשב ל'אופציה אפשרית' בשביל שתי הארצות או אפילו בשביל העולם, אלא הוא כורח המציאות״.

 חיילים בצבא סין / צילום: Reuters, CHINA DAILY

שורה של מחלוקות תלויות ועומדות בין שתי המעצמות הכלכליות המובילות של העולם, מעתיד טייוואן וגורל נתיבי השיט הקריטיים של ים סין הדרומי ועד דפוסי סחר וגניבת טכנולוגיה. סין חותרת בגלוי תחת אינטרסים מערביים על פני כל כדור הארץ. אבל בניגוד לרוסיה, לאיראן ובוודאי לצפון קוריאה, סין עדיין מורשית להיכנס אל שוקי המערב, והכניסה הזו היא תנאי ולא יעבור לשגשוגה.

תלות הדדית אינה ערובה לנצחון השכל הישר, ואינה סותרן (אנטידוט) מובטח להרפתקאות ולמלחמות. אבל אם יש סיכוי רציונלי לעצור את ההידרדרות אל עימות גלובלי, הסיכוי הזה נובע מיחסי המערב עם סין. המערב יודע, וסין יודעת.  

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.