גיוון זה חשוב, אבל הוא לא משנה אם המערכת לא רואה אותך

גיוון במוקדי קבלת החלטות הוא חשוב. הוא חשוב בכנסת. הוא חשוב בממשלה. הוא חשוב בדירקטוריונים, והוא חשוב בבתי המשפט. אקדמאים המשתייכים לגישה הביקורתית למשפט טוענים במשך שנים כי אספקטים רבים של עולם המשפט נשענים על הנחות מוצא ערכיות ועל הטיות, מודעות ושאינן מודעות, גם במוקדים שאמורים להיות ניטרליים.

● הנתונים מגלים: המסלול לבית המשפט העליון עובר דרך שתי אוניברסיטאות בלבד
● כך השתלטו בוגרי האוניברסיטה העברית על בית המשפט העליון
● עם הסכמה או בלעדיה, ללא מינוי אחר עד אוקטובר, יצחק עמית יכהן כנשיא העליון
● אבישי גרינצייג, דעה | כדי להבין את הבעיה במערכת, מספיק להיחשף לדיוני הוועדה לבחירת שופטים

דיונים אלה נסבים על העיצוב של הכללים המשפטיים (המותר והאסור), על הפרוצדורה שאמורה לאכוף אותם (כיצד נראה ההליך, עם מי מיטיב המבנה שנקבע ועבור מי מייצר חסמים), וגם על מלאכת השיפוט עצמה ועל מי שממלא אותה. נטייה לראות את מי שדומה לך כאמין יותר או להחמיר עם מי שנתפס כסיכון עבור קבוצת ההשתייכות שלך, היא רק חלק משורה ארוכה של טענות ביחס לממשק של האזרח עם מערכת המשפט, ולהשפעה שיש לנוף הילדות או הבגרות של בעל סמכות ההכרעה.

כדי לאפשר לכמה שיותר פרטים בחברה לחוש שנהגו בהם בצדק ובהגינות, נטען כי יש לפעול לגיוון היושבים בכס השיפוט, כך שיהלום כמה שניתן את יחסן של הקבוצות באוכלוסייה. בישראל עמוסת המיעוטים הכוונה היא ליותר נשים, ערבים, להט"בים, מזרחים, חרדים, אתיופים, עולים מברית־המועצות לשעבר, תושבי פריפריה.

יש הרבה טעם ברצון בגיוון, והשינוי שניכר בהקשר הזה בערכאות הדיוניות הוא בכיוון הנכון. שם, ולא במשחקי האור והצל של האדריכלים לבית כרמי בגבעת רם, פוגש מרבית הציבור את מערכת המשפט. שם גם מתרחש הלב האמיתי של ההליך השיפוטי. המקום שבו נקבעים ממצאי העובדה והמהימנות, אלה שלעתים נדירות מתערבים בהם בערכאות הערעור.

עם זאת, הגיוון בזהות השופטים הוא רק נדבך אחד שמשפיע על חוויית המשתמש של האזרח במערכת המשפט. נדבך דרמטי יותר הוא העומס, שנותן את אותותיו ביותר מגזרה אחת. המובנת מאליה היא העובדה ששנים רבות יכולות לחלוף עד שאדם יקבל הכרעה בעניינו. גם סוגיות פשוטות נגררות, מסתבכות ומאבדות פרופורציה. זה קשור למספר התיקים העצום שנדון, למספר השופטים המועט ביחס לכך ולטיב ההליך האדברסרי שנהוג בישראל, שבו את התפקיד המרכזי ביותר משחקים עורכי הדין, שיכולים - ואוהבים - לסבך את ההליך, מה שבהרבה מקרים משרת את טובתם. גם אחרי הרפורמה בסדר הדין האזרחי, המערכת לא הצליחה באמת להתייעל.

גיוון במערכת הוא חשוב, אך הוא חייב לבוא עם הצטיינות מקצועית

היבט נוסף של העומס הוא השחיקה המהירה של השופטים. אנשים שחיכו שנים להתמנות לשיפוט - חלקם ויתרו על משרות מרופדות במגזר הפרטי ונאלצו לעשות לעצמם "קמפיין" כדי ששמם יישלף ממצנפת המיון של הוועדה לבחירת שופטים - מוצאים את עצמם מהר מאוד קורסים. לרבים מהם יש טענות כלפי המערכת: שהם חשים שקופים עבורה, שהיא לא מתגמלת על הכרעות צודקות, יסודיות או עם עומק אינטלקטואלי. היא רואה רק סגירת תיקים.

בדוחות שמוציאה הנהלת בתי המשפט מדי שנה, הנתון הדומיננטי ביותר נוגע לפרקי הזמן הממוצעים לסגירת תיקים. כשזה התמריץ היחיד כמעט על הכף, מה הסיכוי שייעשה צדק? בעלי דין רבים מתארים כיצד גם שופטים רציניים מפספסים פרטים קריטיים בתיקים, דוחפים לפשרות גם כשאין צורך, ואף מזגזגים כשהאינטואיציה שלהם, שנסמכה לא פעם על קריאה לא מלאה, מתהפכת. ועוד לא דיברנו על השופטים שלא מבינים על מה הם דנים בכלל, וגם כאלה יש, ולא בשוליים.

בצד השאלות הערכיות, משפטנות היא תחום מומחיות. היא דורשת הבנה מעמיקה של סוגיות סבוכות, יכולת הבחנה ברורה בין עיקר לטפל, חדות, ריכוז וגם היכרות עם טבע האדם. שאלות על גורלה של עילת הסבירות או של האפשרות להוציא ראש ממשלה לנבצרות הן המיעוט שבמיעוט שהמערכת עוסקת בו. סכסוכים של מיליארדים, קרקעות, פוליסות ביטוח, עבירות מין או משפחות שקרועות לגזרים מגיעים לערכאות לעתים תכופות הרבה יותר.

גיוון במערכת הוא תנאי חשוב למינוי שופטים, אך הוא חייב לבוא עם הנחת מוצא ברורה של הצטיינות מקצועית. כאזרח, הפגיעה ממערכת שלא רואה אותך לא מרוככת אם היא מגיעה ממי שנראה כמוך. לפעמים היא רק עמוקה יותר.