המלחמה נגד הזיותיו של אבו עוביידה

טעיתי. לא ירדתי אל סוף דעתו של אבו עוביידה, פילוסוף החצר של יחיא סינוואר. מר א"ע נשא נאום בשלהי אוקטובר על "שקיעת העידן הציוני", והתנבא כי "קללת העשור השמיני עומדת ליפול עליהם". אני חשבתי, גם צייצתי, שהוא התכוון לשנה ה-88 של ממלכת ירושלים הצלבנית. טעיתי. מר אבו התכוון להגיגיו הנומרולוגיים של אהוד ברק.

ברק כתב טור באתר ynet במאי 2022, שבו הרהר במשמעות העשור השמיני של שתי המדינות היהודיות הקודמות, המיתית והאמתית, 'הממלכה המאוחדת' של דוד ושלמה וממלכת החשמונאים, שהתאבדו במלאות להן 80.

● פרשנות | הלחץ על ישראל להסכים להפסקת אש הוא כמעט כבד מנשוא 
● פרשנות | מלחמת ידידי חמאס בביידן היא שחזור של מחאת 1968, בה הופל נשיא דמוקרטי 

לברק היו הסברים היסטוריוסופיים, המוכרים יפה לכל חובב אֶתְנוֹגֶנוֹסיס, זה הענף האקדמי, או אקדמי־למחצה, העוסק במוצא העמים ובאבולוציה שלהם.

במידה ניכרת של קיצור ושל פישוט הוא מוציא גזירה שווה בין יחידים ללאומים. כמו היחידים גם הלאומים נולדים וגדלים ומגיעים אל פרקם, נהנים מפרץ של הורמונים, המביא אותם אל פאזות של שאפתנות, של תוקפנות ושל התפשטות. אחר כך הם מתחילים להירגע, ולבסוף הם שוקעים, מתנוונים ואפילו מתים. ראו נא איפה עמדו, נגיד, הערבים במאה השמינית, כשכבשו את חצי העולם, או הספרדים, או האנגלים, או הצרפתים, או הגרמנים והיפנים וכן הלאה.

ובכן, אהוד ברק לא ייחס את הרהוריו לאתנוגנוסיס בתור שכזה, אלא השתעשע בתובנות פרטיות: ראו מה קרה לאמריקאים במלאות להם 80 (מלחמת אזרחים) ולגרמנים (נאציזם) ולאיטלקים (פאשיזם) ולסובייטים (קריסה). הוא לא היטיב להסביר את המכנה המשותף, אולי מפני שאין מכנה משותף. "80" אינו אלא שעשוע נומרולוגי. טורו לא היה חשוב כשלעצמו, אבל הוא זכה בחיי עולם במזרח התיכון. הוא מתורגם עד היום ללשונות המרחב, ומשם הוציא אותו אבו עוביידה.

אסכולה צלבניסטית

משונה מפני שהרבה מאוד שנים המספר "80" דווקא כיכב בהיסטוריוסופיה ערבית/פלסטינית. "ישראל" (המירכאות כפי שהם נוהגים) הזכירה לערבים והפלסטינים את ממלכת ירושלים הצלבנית, אשר נולדה ב-1099. מייסדיה היו בעיקר צלבנים צרפתיים, שאחד מהם גם חבש את כתר ירושלים. הם היו אנשי צבא מעולים, וחזרו והנחילו תבוסות משפילות למוסלמים. ב-25 בנובמבר 1177 המלך הצלבני בולדווין, בן 16 בלבד, מצורע, הכה את צלאח א־דין מעמדה של נחיתות מספרית בקרב גזר. הצלבנים רדפו את אויביהם לאורך 20 ק"מ, וצלאח א־דין נמלט לקהיר עם עשירית מצבאו. לא הצלבנים בלבד השתכנעו כי להם הארץ לנצח, בחסדי השמיים.

בדיוק עשר שנים אחר כך צלאח א-דין הביס אותם במערכת חטין, בגליל התחתון. במחי קרב אחד הקיץ הקץ על ממלכת ירושלים. יעברו 730 שנה לפני שגנרל נוצרי יחזור וייכנס לעיר בראש צבא מנצח.

אסכולה צלבניסטית קנתה שביתה במחשבה הערבית/פלסטינית. אורי אבנרי המנוח הכניס קורטוב שלה למחשבה הישראלית. הוא סיפר על נסיבות השראתו ברשימה שכתב לפני תשע שנים, הכוללת זיכרון נפלא על התיידדותו עם היסטוריון בריטי של ירושלים הצלבנית, סטיבן ראנסימן.

התעניינותו של אבנרי נולדה במלחמת העצמאות, כאשר לחם בסיירת שועלי שמשון, בחזית הדרום, מול המצרים. "בתום המלחמה נותרה בידי המצרים רצועת חוף צרה לאורך הים. קראנו לה רצועת עזה, והקמנו סביבה שורה של מוצבים", הוא סיפר ב-2014.

לימים הוא קרא את חיבורו רב-הכרכים של ראנסימן על הצלבנים. "מיד שמתי לב למקריות מוזרה: אחרי מסע הצלב הראשון נותרה בידי המצרים רצועה לאורך חוף הים, שנמשכה עד אשקלון. הצלבנים בנו סביבה שורה של ביצורים, כמעט באותם המקומות כמו המוצבים שלנו".

אוי.

האסוציאציות הצלבניות לא הניחו עוד לאבנרי עד יום מותו. "הם היו פרחי האבירות של אירופה, והם באו כדי להילחם במוסלמים. אמנם מדי פעם כרתו הודנה (שביתת נשק) עם המוסלמים, בעיקר עם האמירים של דמשק, אך הלחימה הייתה תמצית קיומם. המעטים שפעלו למען שלום ופיוס… נותרו בשוליים".

הציפוי הוסיף להתקלף

את אבנרי הדאיג עומק שורשיה של ההקבלה הצלבנית אצל הערבים. היא מעולם לא נעלמה, והיא חזרה והופיעה בהשפעת אל־קאעידה ודאעש. נבעה ממנה ההנחה שיש למוסלמים זמן. הם אינם צריכים להיבהל מפני יתרונותיה הצבאיים של ממלכת ירושלים הציונית. הם זמניים, והיא זמנית. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לנחול אף תבוסה אחת (בן גוריון הסכים).

הנה כי כן, מלחמת ששת הימים הייתה שוות הערך הציונית של קרב גזר. שבע שנים שאננות אחריה מצרים וסוריה קילפו את ציפוי ההרתעה מן המדינה הציונית. משה דיין עתיר התחושות ההיסטוריות חשב שהקיץ הקץ. הקץ לא הקיץ, אבל הציפוי הוסיף להתקלף, שכבה אחר שכבה. אהוד ברק רדוף השנה ה-80 נמלט מלבנון באקט שהיסטוריונים של העתיד אולי יְיַחֲסוּ לו את כל המכאובים שבאו מאז, כולל 7 באוקטובר.

בעיני אבו עוביידה ב־7 באוקטובר הושלמה מלאכת הקילוף. כנראה מבלי להתכוון הוא נתן בזה תוקף מיוחד למלחמת המגן של ישראל. ברוחו היא אינה מגינה רק על בארי ועל ניר עוז, על אופקים ועל שדרות. היא מתגוננת מפני הציפייה הפלסטינית המשיחית ל-1187; היא מתגוננת מפני גלגול חדש של רצועת עזה האנטי־צלבנית. האם הצורך להביס הזיות מצדיק את חורבן עזה ואת קטל רבבותיה? אבו עוביידה אומר שכן, אז מי אנחנו הציונים שנחלוק עליו.