בגיל 96 עזרא יכין עלה על מדים: "לי יש רובה ואשתי יודעת לנהוג על טנדר"

יהודית הדס, בת 76, ונעם הדס, בן 73, מתגוררים כמעט 50 שנה במושב פארן, מושב עובדים חקלאי בדרום. בעברם היו הם עצמם חקלאים וכיום שניהם פנסיונרים. מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר מתנדבים בני הזוג ומסייעים בשמירה על המושב. במקביל המושב, הדרומי ביותר מבין המושבים בערבה התיכונה, עוזר לקלוט מפונים מהעוטף. ״משיא השלווה של שבת בבוקר, על כוס קפה, לאט לאט התחילו להגיע למושב אנשים שברחו מהעוטף. בשבוע הראשון של הלחימה התחלנו לקלוט את כל המפונים, מחברים שמתאכסנים בבתים ועד כאלה שמתאכסנים בצימרים, כמו גם לדאוג לארוחות. נוספו למושב 350 איש, מה שהכפיל את האוכלוסייה פה. אלה אנשים שמגיעים אחרי שחזו במראות קשים, וצריך לדבר איתם ולהרגיע אותם״, מספר לגלובס נעם הדס. ״במקביל, כיתת הכוננות שלנו הבינה שהיא לא תוכל לשמור על המושב לבד ופנתה לבקש עזרה מאיתנו, החבר'ה המבוגרים. אנחנו דור מלחמת יום הכיפורים, אנחנו זוכרים מה זה להתגייס ולהחזיק נשק, ולכן ישר התנדבנו לשמור על המושב. פארן היא המצודה שלנו ואין לנו מקום אחר".

נעם מספר כי הוא ואשתו יהודית ״עושים מה שאפשר. לי יש נשק ואשתי יודעת לנהוג על הטנדר אז אנחנו עוזרים בשמירה על המושב, ועוזרים לכיתת הכוננות".

"הבנו שאין על מי לסמוך"

מתחילת מתקפת הטרור של חמאס נחשפת תמונת מצב אזרחית מרשימה: מאות מיזמים קמו ועדיין ממשיכים לקום עם מטרה אחת, לעזור. בין שלל המתגייסים נוכח המצב בולטים גם אזרחים ותיקים, כמו הזוג הדס, כולם חצו את גילאי ה־70, שעולים על מדים, ובגבורה ובצניעות, מתעקשים לתרום את חלקם בתקופה קשה זו. תרומתם מתעצמת אף יותר אל מול הביקורת הנוקבת שמתעוררת, בצדק, אל מול התפקוד (או חוסר התפקוד) של שלל משרדי הממשלה. שוחחנו עם ארבעה גימלאים, שכל אחד מהם מצא כיצד לתרום בתחום מומחיותו. כולם מתעקשים גם שאין דרך אחרת.

 יוסי מלול ברפת עם בניו אורי ודודו / צילום: סער יכין

כששאלנו את נעם האם הוא פוחד, הוא ענה: ״אנחנו כבר זקנים, מקסימום נמות, אבל אם ניתן 5 דקות לכיתת כוננות, עשינו את שלנו". לגבי האחריות והמעורבות הממשלתית הוא אומר, מפוכח: ״ביום כיפור 1973 הבנו שאין על מי לסמוך ואין 'יהיה בסדר'. מה שיש לנו ביד, עם זה אפשר לעבוד. עם הבטחות אי אפשר לעשות כלום. אנחנו המושב הדרומי ביותר והכי מבודד בארץ, כך שאם לא נשמור על עצמנו אף אחד לא ישמור עלינו, אבל גם אם יבוא כל הצבא, אנחנו עדיין נהיה בעדיפות אחרונה".

״לפני 5 שנים הייתה החזרת נשקים, זה יועד לנשקים לא חוקיים", הוא מספר. ״ברוב טיפשותי החזרתי שלושה קלצ'ניקובים שהיו אצלי בסליק משנת 1973, ועד עכשיו אני כועס על עצמי שעשיתי את זה. אמנם יש לי אקדח חוקי, אבל זאת בדיחה לעומת נשק ארוך". יהודית מספרת כי המושב קיבל תגבורת צבאית, ושהגיעו חיילים ״אז אנחנו דואגים להם לארוחות וללינה גם כן". במקביל לסיורי השמירה משתדלת יהודית לתעד את כל המתרחש. ״אני מצלמת כל מה שקורה, וזה יכנס אחר כך לארכיון אצלנו. אני חלק מצוות הוידיאו במושב, חשוב לנו לתעד".

"הרפתנים חייבים לעבוד"

בצל הלחימה ישובים רבים התרוקנו, בהוראת אנשי הביטחון, אבל הרפתנים צריכים להישאר ולהמשיך לעבוד כי אין מי שיטפל בפרות.

״ביום שבת פרצה המלחמה, ולמחרת השתלבתי בחליבות״, מספר לגלובס יוסי מלול, רפתן בן 76 מעין חרוד. ״יש חשיבות רבה מאוד בלהגיע ולעזור, ולהעביר את המסר שאנחנו יצרני החלב עושים את עבודתנו בכל ימות השנה ובכל תנאי הביטחון. אנחנו שומרים על הביטחון התזונתי של מדינת ישראל, כדי שכשאזרח יגיע לסופר, ימתינו לו על המדף כל מוצרי החלב הבסיסים".

מלול, רפתן יותר מ-40 שנה, הוא גם המוציא לאור של ביטאון המיועד לרפתנים ונקרא ״הרפת והחלב״. מלול מספר כי ברגע שפרצה המלחמה, הוא הבין מיד כי יהיה קשה מאוד להיכנס לרפתות באזור הלחימה. לדבריו ״70% מהרפתות בישראל נמצאות על קווי הגבול, גם ברמת הגולן וגם במשקי הנגב המערבי. המחלבות חייבות להמשיך לייצר וגם לטפל בבעלי החיים, גם בתנאי מלחמה. אין ברירה".

מלול מספר בפשטות כי כששמע על המתרחש סמוך למועד המתקפה, ״הלכתי לרפת הכי קרובה לגדר, שהיא הרפת של כפר סילבר, כפר נוער הממוקם ליד אשקלון, ומיד התנדבתי לחליבה. רתמתי גם את בניי להתנדבות הזאת והתחושה היא תחושה טובה של סיפוק ותרומה לטובת הכלל".

לדברי מלול, ״צריך בין היתר לטפל בפרות, להאכיל, לחלוב ולספק טיפול רפואי. לפעמים יש 300 או 400 פרות בעדר וצריך לטפל בכולן. כלל ענף הרפתנות נרתם ומגיע לחבריו הערכה גדולה מאוד גדולה, עכשיו ובשוטף. אלה אנשים שעובדים כל הזמן, גם בתנאים כאלה. עובדים זרים נפגעו, חלקם נהרגו וברחו, וחייבים אחרים שיגיעו״.

 סער ועזרא יכין בן ה-96 / צילום: שלום גולומב

על שאלת הפחד אומר מלול: ״החיים כל הזמן מפחידים, אתה יורד לכביש וזה מפחיד שמישהו יכנס בך. כשהגעתי לכפר נתנו לי את החדר של מנהל הכפר, הוא ביקש שאבוא להיות איתו ונתן לי לישון בממ"ד של הבית המשפחתי שלו. השתלבתי בחיי המשפחה שלו והרגשתי מוגן כל היום, גם בבית וגם בחוץ".

״עם ישראל יוצא להתנדב בהמוניו ורוצה להגיע גם למחלבות, עד כדי שהתחילו לדרוש רפתנים ממש כי בסוף זו עבודה מקצועית", אומר מלול.

לגבי הסיוע שלא מגיע ממשרדי הממשלה אומר מלול: ״כשרפתנים נפגעו בשל ההפגזות והטילים, שר האוצר הודיע שהוא האריך את התקופה שבה ניתן לייבא חלב לישראל. אנחנו מייצרים את כל מה שצריך ופשוט כואב הלב על ההתייחסות של משרדי הממשלה. הם צריכים לשים את הרפתן הישראלי ואת ייצור החלב הישראלי בראש סדר העדיפויות. הרפתות נמצאות בכל גבולות ישראל, אם עכשיו יפתחו את הגבול הצפוני תהיה אותה בעיה עם הרפתות".

"אני לא צריך לנוח"

עזרא יכין, בן 96, עלה גם הוא על מדים ברגע שהחלה המלחמה. ״נולדתי בארץ וגדלתי בירושלים, לחמתי בלח״י מגיל 15 וחצי ומאז ועד היום אני משרת את עם ישראל״, מספר יכין בגאווה לגלובס. "אני, הבן שלי, הנכד שלי ושני הבעלים של הנכדות שלי מגוייסים כולנו".

יכין מעביר הרצאות לחיילים במסגרתן הוא מספר על ״המחיר ששילמנו על האדמה הזאת ואיך כל כך חשוב להגן עליה". לדבריו ״הצבא שלנו והעם שלנו פועלים למען האנושות בעוד שונאינו פועלים לא רק נגדנו, אלא נגד האנושות". הוא מציין כי ״המורל שאני רואה בקרב החיילים גבוה לא פחות בזמן שהייתי בלח״י, זה משמח אותי ואני מאמין כי הניצחון הגדול בדרך". לסיכום הוא מוסיף: ״כשצריך לפעול למען עם ישראל, אני לא צריך לנוח".