יצירת האמנות המשחזרת את התופת שהתחוללה בקיבוץ רעים, מילה במילה

עם היוודע ממדי האסון שהתרחש לפני כשלושה שבועות ביישובי עוטף עזה, החלו להציף את הרשת עשרות יצירות של אמנים ישראלים, מוכרים יותר ופחות. היצירות הללו, המנציחות את הזוועה והחרדה, מתפרשות על פני טווח רחב של מדיומים: ציורים, איורים, קריקטורות, דימויים גרפיים, עיצובים טיפוגרפיים, קולאז'ים וסרטוני אנימציה.

● ראיון | ראש השב"כ לשעבר חושף: "התרענו לאורך כל הדרך בפני הדרג המדיני" 
● גלובס מתגייס: חברי המערכת לבשו מדים, או מגפי גומי ויצאו לשטח 

אחת הבולטות והמטלטלות שבהן היא רישום של עדי דרימר, בת קיבוץ רעים שבמערב הנגב הצפוני. במתקפת הפתע חדרו למקום עשרות מחבלים חמושים. כיתת הכוננות, שכללה 6 אנשים, הגנה על הקיבוץ.

במקום לא התחולל מרחץ דמים כמו בבארי, כפר עזה, נתיב העשרה וניר עוז. ועדיין, הקיבוץ ספג מכה קשה מאוד: חמישה מתושביו נהרגו, חמישה נחטפו, כמה חברים נוספים נעדרים ובתים רבים נשרפו.

את ההודעות שעברו באותו היום ב"רעים הבית שלי", קבוצת הוואטסאפ של חברי הקיבוץ, דרימר העתיקה על גבי בריסטול לכדי צורת ספירלה.

מהרגע שהעלתה את הרישום לעמוד הפייסבוק שלה הוא הפך לוויראלי, עם 600 שיתופים ואלפי תגובות חמות. יש אף שהכתירו אותו כיצירת האמנות החשובה והבולטת ביותר שנוצרה במלחמת "חרבות ברזל".

הרישום כבר זכה למחוות אמנותיות, ביניהן עבודתה של אמנית הרקמה שרה אבנין גנישר מקיבוץ יפעת, שרקמה את ספירלת האימה של דרימר על בד, מילה במילה.

ההודעות הפכו לכואבות

באמצעות טקסט שנכתב בעט הצליחה דרימר להעביר את רגעי הדרמה והבעתה, הייאוש והסבל, ובעיקר את חוסר האונים שחוו תושבי הקיבוץ. הרישום מתאר את השעות הראשונות של הבוקר, אלא שההתכתבויות בין חברי הקיבוץ נמשכו עד הלילה, ובהדרגה הפכו למפחידות וכואבות יותר ויותר.

בין השאר נכתב בהן: "יש אש ועשן בבית, אנחנו נחנקים", "יכול להיות שהם על הממ"ד שלנו, יורים", "שיצילו את הילדים של רעות!!!", "יש מחבל בתוך הבית שלנו". ההודעה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים היתה "איפה הצבא?".

בריאיון ל"הארץ" הסבירה מדוע החליטה להתמקד דווקא בהודעות שעברו בין חברי הקיבוץ, בין השעות 08:20 ועד 10:00: "אלו היו השעות הכי קשות, כשאנחנו מבולבלים לחלוטין ולא מבינים מה קורה".

דלת הממ"ד לא נסגרה

בדרך נס ניצלה דרימר, 53, מהתופת שהתחוללה בקיבוץ שלה באותה שבת שחורה. בבוקר היא הקיצה לקולות מטח ירי, לאחריו קיבלה הודעה שעליה להישאר בממ"ד עד להודעה חדשה.

היא לא הבינה בדיוק מה מתרחש מחוץ למקום המחסה שלה, עד שהחלו לזרום קריאות לעזרה בקבוצת הוואטסאפ של חברי הקיבוץ. "אנשים כתבו 'יורים לידי, מישהו פצוע'. זה היה הזוי", היא מספרת בשיחת טלפון. דרימר שהתה במקום עד לחילוצה בשעות הערב. אלא שעד אז, סכנה ממשית נשקפה לחייה: דלת הממ"ד שלה לא נסגרה. "לא היה לי דרך להגן על עצמי. אבל לא פחדתי. אמרתי לעצמי: 'אם יבואו, יבואו'", היא נזכרת.

 עדי דרימר / צילום: באדיבות עדי דרימר

דרימר נשארה בקיבוץ ימים ספורים אחרי האסון, אותם העבירה לצד אימה בת ה־80 המתגוררת בסמוך אליה, שהייתה שרויה במצב נפשי מורכב לאחר שנודע לה שחברתה הטובה נרצחה. "בימים שאחרי, נותרנו פה מעטים. שאלתי בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ אם מישהו רוצה שאני אאכיל את החתול שלו והמון אנשים פנו אלי", היא משחזרת. כשהיא נשאלת האם פחדה להישאר בקיבוץ, היא עונה: "חסמתי כל פחד בי. לא חשבתי שיש עוד מחבלים". ארבעה ימים אחרי המתקפה על הקיבוץ, הודיעו לנותרים על פינוי. דרימר ארזה בגדים וכלי ציור ופונתה למלון "ספורט קלאב" באילת.

לפרוק את הטראומה

שם, בקבוצת טיפול באמנות, היא ציירה את הרישום. "לא רציתי לכתוב את שמות האנשים, גם לא את גילם ומינם", היא מדגישה. "אבל אני יודעת מי אלה. אני שומעת את הקולות שלהם בראש שלי, אומרים את המשפטים האלה שוב ושוב". זו הפעם הראשונה שיצירתה זוכה לחשיפה פומבית נרחבת, ולדבריה, לא עמדו מאחוריה יומרות אמנותיות, אלא רצון לפרוק את הטראומה שלה. היא גם לא האמינה או כיוונה שתהפוך לוויראלית. ובכל זאת, משמח אותה שאנשים נחשפו אליה, "שיבינו קצת את התחושה של מה שהיה ביישובים".

תגובת החברים לרישום

עדי דרימר מתגוררת ברעים מהיום שנולדה. אין לה ילדים, אך כמה מהילדים שהכירה ולימדה בעבר, נרצחו. שניים נחטפו. היא למדה הוראת אמנות בסמינר הקיבוצים, ובעבר הציגה את תחריטיה בתערוכה שנערכה בקיבוץ, אך היא לא מגדירה את עצמה כאמנית. היא מקווה לחזור לצייר בעתיד, אלא שלדבריה היא שרויה כעת במחסום יצירתי: "אני לא מציירת, לא כותבת ולא קוראת". היא מורה לאמנות לתלמידי כיתות א'-ו', ובנוסף היא מעבירה חוגים פרטיים בביתה הממוקם במרכז הקיבוץ. את הרישום שיצרה שלחה בקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית, אך הוא קיבל תגובות בודדות. "אנשים ראו אותו בכל מיני מקומות וכתבו 'כל הכבוד', אבל לא יותר מזה", היא מסבירה. "אני חושבת שקשה להם לקרוא את הטקסטים, כמו שלי קשה. אני זוכרת את כל ההודעות ומי כתב אותן".