ג'ו ביידן, נשיא ארה''ב בנאום התמיכה בישראל / צילום: Reuters, JONATHAN ERNST
ישראלים, בייחוד בצד הימני של המפה, היו רוצים כנראה לדעת מה הם החמיצו בהבנת ג'ו ביידן במרוצת חודשים של התקפות על מדיניותו ועל אישיותו, לגלוג על מצב דעתו ותפילות לחזרתו של דונלד טראמפ.
● "בגלל מעשי הזוועה, ייקח זמן עד שהתמיכה האירופית תתהפך"
● פרשנות | ארה"ב מכוונת את לועי תותחיה אל רקותיה של הקואליציה האיראנית
מה הם החמיצו? אפשר שהם החמיצו את חדרי לבו של נשיא ארה"ב בשעה שהם חזרו והתפתו אל מראיות־עין רעשניות של קודמו. מה היה עושה השבוע דונלד טראמפ? איננו יודעים אלא זאת שהקריירה של טראמפ, עסקית ופוליטית, רצופה באקטים של חוסר נאמנות לשותפים ולבעלי ברית. אולי הוא היה נאמן לישראל ואולי לא היה נאמן, אבל איזה מזל שאין לנו צורך לעצור את נשימתנו כדי לגלות, מפני שג'ו היה שם.
אין זו הגזמה להגיד כי השבוע ג'ו ביידן חרת את שמו באותיות זהב על לוח לבה של ישראל. לא מפני שהוא דיקלם טקסט מן הטלפרומפטר, אלא מפני שהעוצמה של ידידותו וחרדתו האותנטית לשלומה של ישראל, ניכרו על פניו ונשמעו בקולו.
נהרה נשפכה על פניו כאשר דיבר על ייסוריה, בוודאי תוצאה של הזרקורים בחדר האוכל הרשמי של הבית הלבן, אבל אולי לא רק בגללם. במהלך 11 הדקות של נאומו אתמול (ג') הוא עורר את הרושם שרגשותיו גברו על הפוליטיקה שלו, אם כי כמובן פוליטיקאים אמריקאים תמיד יוצאים נשכרים ממה שקוראים שם 'לענוד את הלב על השרוול'.
ביידן של החודשים האחרונים היה בעיני הימין הישראלי חלק מחזית קפלן, חתרן עוין המנסה למוטט את ממשלתה הלגיטימית של ישראל. ואומנם, הוא לא חסך את שבטו מראש הממשלה ומשריו. הוא הפיק צינה. הוא משך את השטיח האדום מתחת לרגלי בנימין נתניהו. אבל עכשיו אנחנו יכולים להחיל עליו את חוכמת שלמה, "נאמנים פצעי אוהב".
מה אמרה הנזירה לג'ו הקטן
ביידן הוא איש מחוספס, הידוע בצליפות לשון לא־אלגנטיות, אפילו בניבול פה, לפעמים כאשר המיקרופונים פתוחים. בהיותו סנאטור, הוא היה גוער בשרי ממשלה בכירים שהגיעו לשימועים. זה עניין של מה בכך באקלים הרטורי של הכנסת, אבל לא בסנאט של ארה"ב, הידוע בדרך ארץ ובנימוסים טובים.
ביידן הוא גם נואם גרוע. היה מאז ומעולם. זה קשור לפחות במידת מה בגימגום החמור של ילדותו ושל נעוריו המוקדמים. שכן של משפחתו סיפר, כי נהג לשחק תופסת עם ג'ו הקטן. הוא היה מתחמק מידיו, וקורא you ca-ca-can’t get me.
על פי אחת הביוגרפיות שלו (מאת ג'ולז וויטקובר), הנזירות המורות בבית הספר הקתולי שבו למד היו מלגלגות על גמגומו. אחת מהן קראה לו 'מיסטר ב-ב-ב-ביידן'.
הוא כתב לימים, "תחושת עלבון צרבה את גופי, התפשטה דרך רגליי והגיעה עד צווארי. חמתי בערה בי. קמתי משולחן הכתיבה שלי, חלפתי על פני הנזירה, ויצאתי מן הכיתה". ג'ו לא חזר אל בית הספר הזה.
הגמגום נטה להתגבר במצבי לחץ, כאשר היה פוגש אנשים חדשים או נסיבות חדשות. מאמצים אישיים ורפואיים הצליחו לרפא אותו, אבל סימניו חוזרים ומבצבצים מפעם לפעם. נקל לשער את עקבותיה העמוקים של הטראומה. מזגו הסוער של הנשיא ורגשנותו מיוחסים לא פעם, אם גם באופן פולקלוריסטי, למוצאו האירי-קתולי; אבל אל נכון, הם קשורים גם בחוויות ילדותו. הוא פיתח אהדה עמוקה לחלשים ולמקופחים.
זו לא הייתה אהדה חד־משמעית. הוא לא היה קדוש מעונה. הוא לא תמיד היה עקיב. בזמן מערכת הבחירות שלו לנשיאות, ב-2020, סנאטורית שחורה מקליפורניה תקפה אותו על התנגדותו, כמעט 50 שנה קודם, לצדדים מסוימים של אינטגרציה גזעית בבתי הספר. שמה היה קמלה האריס.
אבל עובדה היא, שאת מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית הצילו קולות שחורים במדינות הדרום. לא זו בלבד שהם לא שמרו לו טינה, אלא אדרבא, הם ראו בו נציג אותנטי של ציפיותיהם ושל צורכיהם יותר משני שחורים שהתמודדו נגדו.
"בוא לחתונה", אמר מילטון
את ההיסטוריה של יחסיו עם היהודים מוטב להבין בקונטקסט העיקרי שבו אפשר להבין בדרך כלל פוליטיקה אמריקאית, הקונטקסט המקומי. התוודעות אל יהודים במדינת דלאוור הקטנטנה, שבה התמודד בפעם הראשונה על כהונה פוליטית, הייתה בשבילו חוויה מכוננת.
הוא החליט להתמודד על מושב בסנאט בוושינגטון בהיותו בן 29, אחד המתמודדים הצעירים ביותר מאז ומעולם (החוקה מעמידה על 30 את גיל המינימום לבחירה; הוא נבחר ימים אחדים לאחר שמלאו לו 30). הוא לא הכיר איש בקהילה היהודית האמידה ורבת ההשפעה של ווילימינגטון, העיר העיקרית של דלאוור, הנמצאת בערך בחצי הדרך מוושינגטון לניו יורק.
באמצעות מכר משותף הוא הצליח לשכנע את מילטון שאפ, המושל היהודי (הראשון) של פנסילבניה השכנה, לנאום באוזני פגישה עם יהודים בבית מלון מקומי. הנוכחות הייתה מאכזבת.
ביידן הסביר לשאפ, שרוב היהודים הוזמנו למסיבת כלולות גדולה במועדון חברתי ידוע מחוץ לעיר. שאפ לא היסס. "בוא נלך", הוא אמר. והם הלכו. היהודים בחתונה לא התפעלו מביידן, אבל התרגשו מאוד מנוכחותו של המושל שאפ, מיליונר כבלים שאפילו השתעשע בהתמודדות על הנשיאות.
ביידן זכה ברוב הקולות היהודיים, שעזרו לו לגבור, בהפרש קטן מאוד, על סנאטור רפובליקאי ותיק ורב השפעה, שהיה מבוגר ממנו כפליים ויותר.
כך נזרעים הזרעים. לימים, בקונגרס, בבית הלבן של ברק אובמה ובנשיאותו שלו, יהודים היו עוזריו הקרובים ביותר. אחד מהם ירש, אם גם לזמן קצר, את מושב הסנאט שלו, לאחר שנעשה סגן נשיא. אחר היה ראש הסגל הראשון שלו כנשיא. כשהוא פרש, יהודי אחר התמנה לכהונה הזו.
המפלגה הדמוקרטית כ"בית טבעי"
צריך להגיד שריבוי היועצים היהודיים הוא עניין שגרתי למדי אצל הנשיאים הדמוקרטיים של 90 השנה האחרונות. נשיאים דמוקרטיים מינו יהודים לקבינט, לבתי המשפט (בזכות מינויים דמוקרטיים, עד לאחרונה שליש משופטי בית המשפט העליון היו יהודים), לכהונות שגרירים וכו'.
יהודי אמריקה מצביעים בהמוניהם בעד הדמוקרטים. אין לנו נתונים חד־משמעיים, מפני שבוחרים אינם מזדהים על פי דתם, אבל סקרי יציאה חזרו והראו בדור האחרון שבין שני שלישים לארבע חמישיות של היהודים תומכים במועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אפילו כאשר המועמדים האלה נוחלים תבוסות גדולות־ממדים.
המפלגה הדמוקרטית היא ביתם הטבעי של היהודים, בדרך כלל מסיבות פנימיות: היהודים ליברלים יותר מרוב האמריקאים, רגישים יותר לשאלות חברתיות ומזדהים עם מיעוטים אחרים. ישראל אינה תופסת מקום מרכזי בשיקולים האלה, אבל עד היום לא הייתה ליהודים סיבה לשקול אותה.
הדמוקרטים היו גם המפלגה הפרו־ישראלית המסורתית. פריצות הדרך הגדולות ביחסים עם ארה"ב הושגו תחת נשיאים דמוקרטיים: עסקת הנשק המרכזית הראשונה, שיתוף־הפעולה הביטחוני, הפיכת הסיוע הצבאי למענק ותמיכה באו"ם. זה התאזן בימי טראמפ, עם העברת השגרירות לירושלים וההכרה בסיפוח הגולן.
אהדת הדמוקרטים חדלה להיות מובנת מאליה בשנים האחרונות. סקר של מכון גאלופ בחודש מארס השנה הראה בפעם הראשונה מאז ומעולם, כי יותר דמוקרטים (49%) מעדיפים את הפלסטינים על פני ישראל (38%). לפני שנתיים היה שוויון. לפני עשר שנים, לישראל היה יתרון של 60% לעומת 20%.
שאלה של גיל
דעת הקהל האמריקאית כולה עדיין מעדיפה את ישראל בהפרש ניכר, 54% לעומת 31%, בזכות יתרון עצום אצל הרפובליקאים. אבל ההפרש הכללי, בפעם הראשונה, קטן מ-2:1.
סקרים אחרים הראו בשנתיים האחרונות מגמה דומה. סקר של מכון פיו (Pew) הראה כי רוב הצעירים בארה"ב נוטים אהדה לפלסטינים. האהדה לישראל היא הגבוהה ביותר בין בני 65 ומעלה.
ג'ו ביידן הוא כמובן אחד מבני השנתונים האלה. כתבנו כאן בתחילת השבוע, שהוא שייך לדור שבו ישראל נהנתה מאידיאליזציה ומרומנטיזציה בחוגי השמאל הדמוקרטי המתון, בארה"ב וגם במקומות אחרים.
דורו של הנשיא הגיע אל פרקו, הביולוגי והפוליטי, בעיצומה של המלחמה הקרה בין מזרח למערב, כאשר ארה"ב הנהיגה את העולם החופשי במאבק, שהצטייר לא פעם כמלחמת מאסף נגד הדיקטטורות. ישראל הייתה הארץ היחידה במזרח התיכון, ואחת המעטות מחוץ לאירופה, שנשארה נאמנה לשיטתה הדמוקרטית גם בימי מבחן חמורים.
היא הייתה אפוא בעלת ברית טבעית, הראויה לא רק לתמיכה רטורית כי אם גם לתמיכה חומרית ופיזית. ריצ'רד ניקסון הרפובליקאי העמיד ב-1973 את כוחותיה הגרעיניים של ארה"ב בכוננות, כאשר השתרר הרושם שברית המועצות עלולה להתערב לטובת מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים.
כמה זמן ישראל תוכל להסתמך על הסנטימנטים של פלחי אוכלוסייה מזדקנים ובהכרח מתמעטים, קשה לדעת. יהיה מעניין לראות את סקרי דעת הקהל הראשונים בעקבות הרצח ההמוני בעוטף עזה. הדעת נותנת שמרחץ הדמים הזה יזכיר לאמריקאים את פורענויותיהם בדור האחרון, ויטה את הציבור לטובת ישראל.
יהיה מעניין גם לראות איך תשפיע תקיפותו של הנשיא ביידן השבוע על מעמדו הפוליטי. סקרי דעת הקהל האחרונים לא היטיבו אתו. הפופולריות האישית שלו צללה אל תהומות חסרי תקדים. סיכוייו לחזור ולהיבחר מוטלים בספק גובר.
כיוצא בזה, יהיה מעניין לראות מה יחשבו עליו הישראלים. שיעורי האהדה לדונלד טראמפ בישראל היו מן הגבוהים בעולם, במידה כזאת שישראל תוארה כ'מדינה אדומה'. אדום, משום מה, הוא צבעה של המפלגה הרפובליקאית, אף כי היא ימנית מאוד. כחול הוא צבעם של הדמוקרטים. נראה אם ישראל האדומה תכחיל.