במחלוקת סביב המינויים בחברות הממשלתיות כל הצדדים צודקים, אבל הציבור משלם את המחיר

הכותב הוא עורך דין המתמחה ברגולציה, שימש ראש מטה שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן וניהל בין היתר מטעם השר והממשלה את ההליכים הנוגעים לרשות החברות ולבניית נבחרת הדירקטורים

אתחיל דווקא מהסוף. שרי הממשלה הנוכחית הם לא האשמים הבלעדיים בכאוס המתרחש כיום בתוך החברות הממשלתיות וברשות החברות עצמה. עם זאת, גם הניסיונות להדיח יו"ר מכהן וראש רשות מכהנת ללא עילה חוקית מתאימה, עלולים לייצר השפעות הרסניות לטווח הארוך על הרשות ועל החברות הממשלתיות.

עדיין זכור לי מילדותי מערכון בתוכנית "זהו זה", שבו המפלגה השלטת מינתה חברי מרכז בחברות כמו חברת החשמל, בזק (אז עוד הייתה חברה ממשלתית) ומקורות, רק בשל כישוריהם להביא קולות בפריימריז. מדובר בתוכנית סאטירה שהקצינה את הקיים, אבל מניסיון שגם אפרט בהמשך, לא משנה מי בעמדת הכוח למנות, ומאיזה צד פוליטי הוא - הייתה לקונה במערכת.

מצב לא אידאלי

החברות הממשלתיות חולשות על כמה מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור. מכהנים בהן כ-650 דירקטורים, מתוכם כ-400 הם נציגי ציבור, וראוי כי אלו הנבחרים להנהיג את מדיניות אותן חברות ייבחרו על סמך הכישורים הנדרשים. על כן, ההחלטה להקים נבחרת של דירקטורים היא ראויה מאין כמוה.

ב-2013 רצה שר האוצר דאז יאיר לפיד לשנות את המצב , שלא היה אידאלי בלשון המעטה, והקים את נבחרת הדירקטורים, שכללה 500 נציגי ציבור. שיטת המינוי באמצעות הנבחרת הורידה בעשרות אחוזים את תופעת ה"נפוטיזם", וגם העבירה את השורה התחתונה ברשות החברות מהפסד לרווח, ושוב אזכיר כי מדובר בכספים של הציבור. אולם במקביל עלתה ביקורת נוקבת על תנאי הכניסה לנבחרת, ושבעצם אותם 500 נבחרים, ועוד 400 שנוספו ב-2017 מכלל הציבור, מהווים דה פקטו מועדון סגור של אליטה, ומי שאינו חבר בו מראש, אין לו סיכוי להשתלב.

המתקת הגלולה

כדי להמתיק את הגלולה המרה, פותח ברשות החברות ומשרד האוצר המנגנון "תואם נבחרת". המנגנון העניק לשר הרלוונטי אפשרות ל"מכסה" שבמסגרתה הוא יכול היה להמליץ על מועמד מטעמו. "תואם" זה עבר הליכי בחינה ודרישות עמידה בתנאי סף ממש כפי שעבר חבר נבחרת, וכך לא היה פגם במקצועיות המועמד וניתן היה למנותו לדירקטוריון הרלוונטי כחלק מ"מכסת" השר. שיטה זו אפשרה לממשלה לעבוד יחד עם הרשות, אך גם היא קרסה כאשר התמהיל, שמעולם לא עוגן בחקיקה או תקנות - מהלך שהיה יכול להיות פתרון אידאלי גם למצב כיום - נפרץ והפך למעשה לברירת מחדל "תואם נבחרת" ולא ההפך.

קריסתה הרשמית של השיטה התרחש בשנת 2020, כאשר השר דוד אמסלם קיבל לידיו את את רשות החברות. השר אמסלם קיבל נבחרת דירקטורים שמונתה ב-2013, ולא מצאו לנכון במשך כעשור להרחיב את שורותיה מעבר לאותם 400 נוספים ב-2017, או לבחון מחדש את הקריטריונים שלה. אמסלם ראה בחובה הכללית למנות מתוך אותה נבחרת, שלא ייצגה את הציבור, הענקת חובות ללא זכויות. היכולת שצומצמה אף יותר למינוי "תואמי נבחרת" כחריג של החריג, לא אפשרה מתחם פעולה סביר לדעתו. במבחן המציאות התנהלות זו, בדרך הכול או כלום, לא תרמה למצב ואף הרעה אותו. זאת משום שהיא סתמה סופית את הגולל - בהחלטת בית המשפט העליון שאישררה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בבג"ץ שהשר עצמו הגיש - על איסור למינוי שלא מתוך הנבחרת שלא על דרך עמדת היועמ"ש.

חוסר עצום

במצב עניינים זה נכנסתי לתפקידי כראש המטה של שר האוצר דאז, ח"כ אביגדור ליברמן.

עם כניסתנו למשרד היו חסרים כמעט כלל נציגי הציבור ובכמעט חצי מהחברות היה חסר קוורום או יו"ר, מצב לא סביר בעליל. ההחלטה של השר ליברמן הייתה מהירה וחדה - לפעול בשיתוף כלל הגורמים המקצועיים לייצוב החברות ולקדם נבחרת חדשה, גדולה ככל שיתאפשר. זאת בנוסף לבחינת כלל קריטריוני הכניסה לנבחרת כחלק ממדיניות של גיוון מקסימלי ופתיחת שערים רחבה ככל הניתן, ללא ויתור על מקצועיות.

למען ההגינות, גם בממשלה הקודמת היו דרישות רבות מאוד למינויים של תואמי נבחרת, ומונו גם יו"ריות ויו"רים וגם חברות וחברי דירקטוריון על בסיס "תואמי נבחרת". כך שהרצון למנות תואמי נבחרת/אנשים לא מתוך הנבחרת, הוא לא עניין של ממשלה כזו או אחרת; הדרישות תמיד קיימות, אולם ההבדל הוא ביכולת לפשר ולשמור על המערכת. הסיבה שהצלחנו להגיע לפשרות בזמנו היא שידענו לעבוד יחד, ולא לנסות לכפות עמדה על גורמי המקצוע. במשך למעלה משנה בנינו יחד את הליך הנבחרת החדש, ביטלנו סעיפים שהיו שרירותיים בתנאי הקבלה, ונלחמנו על פתיחת השורות בצורה הרחבה ביותר.

תהליך לא מושלם

חד וחלק, ההליך לא היה מושלם. נותרו קריטריונים שרירותיים מדי והעובדה שיש רק ועדה אחת פעילה לאישור דירקטורים (המתכנסת במקרה הטוב פעם בשבועיים), גורמת לסחבת שלעתים אורכת חודשים רבים לאישור מועמד, זאת מבלי לדבר על אישור מועמדים בתהליך "תואם נבחרת", שנמשך אף יותר. נוספת לזה העובדה שאין עדכוניים שנתיים או ידיעה מתי, אם בכלל, תיפתח הנבחרת למועמדים נוספים, ומתקבל אנטגוניזם מובנה ודי מובן מצד השרים, שלא קשור לצד פוליטי כזה או אחר. גם פה ישנו כשל מובנה. מצד אחד כועסים על ראש הרשות שעושה דווקא ומעכבת הליכים, מצד שני היא דורשת ובצדק תקציב נוסף לגיוס עובדים נוספים כדי לייעל את פעילותה, ומצד שלישי השר האחראי, שאמור להילחם על תקציב הרשות, מצוי במשבר אמון ובנתק מאותה רשות.

לסיכום, אני מאמין שהמצב הנוכחי של הכול או כלום עלול להוביל לכאוס שיידרשו שנים לתקן. גם בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות בעלות השלכות קשות על החברה הישראלית, יש רק פתרון אחד, והוא - מנהיגות. מנהיגות אחראית שתוביל לעבודה תוך כדי גיבוש הסכמות, ואולי גם למיסודן סוף סוף באופן מוסדר. כך יוכלו הצדדים לעבוד יחד מבלי להפקיר את החברות למינויים לא מקצועיים ומבלי לנתק את השרים מכל יכולת השפעה על החברות להן הם אחראים.