בין מוסך מורשה, חנות חומרי בניין ושווארמה בנס ציונה מתחבא גן עדן סודי לימים הכי חמים בגיהינום

רות עפרוני ראתה בפייסבוק מפגין עם השלט "כל ישראל לחים", והבינה שהיא לא יכולה יותר לשבת מהצד • אז היא הגתה את קייטנת קפלן - מכת"זיות וארטיקים חינם • בחנות הגלידות היא מצאה את התרופה לייאוש הלאומי

גלידל'ה נס ציונה / צילום: רות עפרוני
גלידל'ה נס ציונה / צילום: רות עפרוני

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

אודות המדור

רות עפרוני יוצאת לקניות (ולפעמים גם מזמינה הביתה) וחוזרת עם מוצרים, תובנות וסיפורים. ביקורת שופינג, צרכנות, יחסים והחיים

גלידל'ה היא כמו בת מלך, כבודה פנימה, עמוק עמוק פנימה, כי מבחוץ היא אפס קלאס באפס מאמץ: בחזית פרושה יריעת דשא סינתטי ירקרק לשעבר, במרכזה מיצג זוגי של עגלת סופר עם קרטונים לצד צפרדע עירונית גדושה בנדיבות. בשביל להקשות החנות נמצאת בחלק הכי שכוח של אזור התעשייה הדרומי של נס ציונה, איפשהו בין "מוסך מורשה טויוטה", חנות חומרי הבניין "מדינה" ו"שווארמה שמעוני" המהבילה. אפשר לעבור שם מאה פעם ולא לדעת שמתחבא גן עדן סודי לימים הכי חמים בגיהינום.

מה קרה כשיצאתי להגשים חלום שילדה בת 16 ראתה בטיקטוק | קניתי
מה הקשר בין מלחמת העולם השנייה לאולפני פיקסאר? | סרנדיפיטי
כשהמכונות יפקיעו מאיתנו את הבלעדיות, נישאר רק עם המבוכה הקיומית | רעיון

אבל העדר כל סטייל זה גם מקור הכוח שלה: אווירת הנו־בולשיט שולטת בכל סנטימטר מרובע בפנים. מרגע פתיחת הדלת שקט של חדר גופות משתרר באוויר, ואיתו המפלט הזמני מהחום הארור, ממלחמת האחים, מהפקקים, העצבים החשופים, האלימות, הקיטוב, החרדה שהיא קיץ 2023. המזגן אח על מלא, הקירות עירומים, חסרי חלונות וצבועים בתכלת וורוד - מה שמשווה לחלל תחושה של אקווריום אנושי. חיפוי הרצפה הזול מדכדך ומפעים בו זמנית ומבליט את גולת הכותרת והסיבה שלשמה התכנסנו: המקררים! כמו קטקומבות בפירמידה עתיקה הם מצפינים את אוצרות האומה תחת מעטה קרח מנצנץ ושומר סוד. הארטיקים, הטילונים, הקוקילדות ומארזי המיני מסודרים בהם שורות־שורות, שוויון בנטל השוקולד החום והלבן. לא רציתי לצאת משם. רציתי לדחוף את הראש לכל אחד ממקררי הענק ולהסניף לנצח את הפוטנציאל שלהם לטיפת שלווה.

חנות: גלידל'ה - חנות המפעל
כתובת: החרש 6 נס ציונה

מה מוכרים: כל מה שמתוק ומנחם וגר בפריזר

מה חיפשתי: את התרופה לייאוש הלאומי. אחרי שראיתי בפייסבוק מפגין עם שלט "כל ישראל לחים", הבנתי שאני לא יכולה לשבת מהצד. ככה הגיתי את קייטנת קפלן - מכת"זיות וארטיקים חינם!

עם מה יצאתי: 120 קרטיבים של פלדמן לחלוקה באחד מערבי השיבוש ב-120 שקלים ועוד 30 גלידות לצריכה ביתית בטעמים שעושים יותר ניים דרופינג (פיסטוק, נגיעות גנאש) מדורון מדלי (85 שקלים).

טיפ לחיים מהמוכרת טליה (18): "וואו, טיפ לחיים? שנייה, אני צריכה לחשוב על זה. רגע רגע, יש לי: תמיד תהיי את. זה הדבר שהכי חשוב לי וגם אולי הכי קשה".

שני ילדים מתוקים עברו מקרר־מקרר ביסודיות מעוררת הערכה וביקשו מאבא שלהם להכניס לסלסילה שלו אחד מכל סוג, צבע, צורה, טעם ונטייה פוליטית. "כמה מותר להם ביום?", שאלתי את האבא שליטף את השיער שלהם ואמר: "השאלה היא לא כמה מותר, אלא כמה הם מפלחים בלי שמותר". הילדים צחקו והצחוק המתוק שלהם הדהד מקירות הפסטל והמיס את הלב. איש מבוגר נכנס לחנות על אופניו ושאל אם יש מבצע על מארז גלידת התות המשפחתי. המוכרת אמרה שאין משהו מיוחד, אבל זה זול גם ככה. "ואם אני קונה שניים?", שאל האיש. "אז יהיה לך יותר כיף", המוכרת אמרה. האיש קנה שתי חבילות גלידה, קשר אותן לסבל האחורי של אופניו והפליג מהחנות.

העמסתי את הסל שלי בזוגות־זוגות של קרטיבים כאילו אני מעמיסה את תיבת נוח: שני לימון, שני משמש, שני פטל, שני אננס, שני אבטיח, שני רמזור וחוזר חלילה - חמישה פירות ותמרור. הגיוני סך הכל. את 120 הקרטיבים שלי ארזה טליה, המוכרת, בשתי שקיות קירור גדולות שרכשתי בו במקום, ואחר כך גם אצרתי תערוכה נאה מאוד של ארטיקים וטילונים מתנשאים בטעם הייטק, אבל גם עליהם שילמתי מחיר שלא ביטל את עילת הסבירות. וכשלא נותרה לי עוד ברירה, יצאתי משם לחיים האמיתיים שחיכו לי בחוץ.

בבית צרחתי על הילדים שנאחר את הרכבת לקפלן, דחפתי להם דגלים לידיים, ואת הארטיקים דחפתי לצידנית שריפדתי בקרחומים דביקים (מיץ שניצל?) שמצאתי עמוק במקפיא. שידלתי את הצאצאית היחידה בבית עם כישרון ציור מינימלי לכתוב את הקופי המבריק שעליו טרחתי כל היום, והדבקתי את הגאונות הצרופה שלי למכסה הצידנית, ככה שכולם יראו ויוכלו להתפעל ממני כמוני. את הצידנית גררנו כל הדרך לתחנה ודרדרנו במדרגות, גברתנים סחבו לנו אותה לקומה השנייה ברכבת, ואחר כך הרימו אותה עד היציאה מתחנת השלום בתל אביב בואך רחוב קפלן.

הנחנו את הצידנית החבוטה על המדרכה מול עזריאלי וחיכינו. מי שהשפיל מבט יכול היה לראות את השלט עם הכתובת הגמלונית "פריבילקים" ולחייך כשהבין את השנינות. הבן שלי פתח את הצידנית והציע לעוברים ולשווים את מרכולתו. עיני האנשים אורו. מהססים הם שאלו כמה עולה. אמרנו שזה בחינם, תרומתנו הצנועה, או במילים אחרות: במימון זר!

בתוך כמה דקות ירד מפלס הקרטיבים ועלה מפלס החיוכים והתודות. מפגין אחרון הגיע לצידנית הריקה, גישש בחושך והרים את הקרחום. "זה טעים?", הוא שאל מאוכזב. ארזנו את הדגל והצידנית וחזרנו כל הדרך ברכבת. בבית פתחתי את המקפיא, בחרתי ממגירת השלגונים קוקילידה אוראו מפוארת ושמנמנה וכרסמתי אותה במטבח, מותשת. איך זה ייגמר, תגידו? אולי יום אחד נושיט את היד לצידנית, שפעם הייתה מלאה מאוד ועכשיו נמצא שם רק קרחום.