אורנה רודי / איור: גיל ג'יבלי
הכותבת היא מומחית לניהול קריירה
יש אנשים שחושבים שהקריירה אמורה להיות מסע מתמשך של שביעות-רצון. מכיוון שכך הם מקפידים לעבוד רק במקומות שמתאימים לציפיות שלהם, ואת אלה שלא הם נוטשים בלי לחשוב פעמיים.
נוטשים מקפצות קריירה
איפה הבעיה? רבים נוטשים תפקידים וארגונים בוני קריירה, כאלה שקדנציה סבירה בהם (בין שנתיים לחמש שנים, תלוי בבכירות) עשויה להוות מקפצה לכל תפקיד רלוונטי בשוק. ואם להוסיף חטא על פשע, לעתים חוסר שביעות-הרצון הוא תוצאה של ציפיות בלתי ריאליות לחלוטין, למשל עובדים שלא מוכנים לעבוד בגוף בו יש פוליטיקה ארגונית, כאילו יש דבר כזה.
דוגמה קטנה מהשבוע שעבר - איש כספים בן 29 עם ניסיון של 6 שנים במגזר הציבורי. הוא החליט לטפס למגזר העסקי, משימה מאתגרת מאוד, שהרי מאוד קשה לטפס במעלה פירמידת מיצוב המגזרים במשק (המגזר הציבורי ממוקם בתחתית הפירמידה יחד עם המגזר השלישי, בעוד המגזר העסקי ממוקם במרכזה, כשבצמרת מגזר ההייטק).
למרות הקושי, ובזכות השכלה משובחת, הצליח איש הכספים להגיע לראיונות עבודה בשתי חברות עסקיות, ובחר בגדולה והטובה שבהן, ובצדק (בתחום הכספים במיוחד, ישנה חשיבות עצומה להיקפי הפעילות של החברה).
רק שאחרי מספר חודשים הוא החליט לפרוש בטרם מצא חלופה, וזאת מבלי לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות הדרמטית של ההחלטה. הוא הגיע למסקנה שהארגון לא מתאים לו, גם לא התרבות הארגונית, הפוליטיקה, והבוס, ובטח שלא עומסי העבודה. הוא פתאום גילה כי במגזר העסקי עובדים יותר שעות מאשר בציבורי, וכי השכר לא בהכרח יותר טוב, מה שסגר את הגולל על ההחלטה לנטוש.
מחירים טקטיים ואסטרטגיים
ועכשיו למשמעויות: מבחינה טקטית הוא פער לעצמו חור של מספר חודשים בקורות-החיים. הוא לא יכול להכניס את התפקיד למסמך כי קדנציה כה קצרה תעלה שאלות שאין עליהן תשובה טובה, מה גם שהוא לא השכיל לעזוב בטוב. שנית, על החור הזה כבר התווספו עוד כמה חודשים שבהם הוא מחפש עבודה ולא מוצא - והנה, כבר קרוב לשנה שהוא מחוץ לשוק העבודה, והיד עוד נטויה.
אבל המשמעות הכבדה ביותר היא זו האסטרטגית, שכן הוא זרק לפח תפקיד מפתח שהקפיץ אותו באחת מתחתית הפירמידה, ישירות אל קצהו העליון של המגזר העסקי הלא טכנולוגי. כלומר, לא רק שהוא התנדב לצלול חזרה אל תחתית פירמידת מיצוב המגזרים, הוא ויתר על הזדמנות בלתי חוזרת, קפיצה מטאורית לארגון שאחריו כל הדלתות אמורות להיפתח מעצמן.
ומה אם הוא מאוד סבל בעבודה? אם היה מגיע למסקנה שהמגזר העסקי לא מתאים לו, ניחא. אולי באמת לא שווה לסבול עוד שנה, אם כי התפקיד הזה הוא מקפצה גם לארגונים הרבה יותר איכותיים במגזר הציבורי. אבל ההחלטה לא השתנתה. הוא עדיין שואף לבנות קריירה במגזר העסקי, משימה שכעת הרבה יותר קשה למלא (השוק בהאטה, הוא לחוץ כלכלית, כוח המיקוח שלו נמוך, החור בקורות-החיים).
מה ניתן ללמוד מהדומה הזו? א) לא עוזבים מקום עבודה ללא חלופה, בוודאי כשתפקיד המטרה קשה מאוד להשגה. ב) כל מעבר קריירה טומן בחובו פוטנציאל לא מבוטל לחוסר שביעות-רצון, ואף גדול יותר. ג) הסיכוי לקריירה רצופת שביעות-רצון הוא קלוש עד אפסי. ד) תפקיד/ארגון בוחנים קודם כל בראיה אסטרטגית, דהיינו מה התרומה שלהם לקריירה ולערך המותג, ועל פי זה מחליטים האם לעזוב תפקיד/ארגון, או להיענות להצעה חדשה. ה) יש תפקידים שמצדיקים רמות גבוהות מאוד של אי-שביעות-רצון זמנית.
קריירה ופריכיות אורז
על כן, לפני שאתם שואלים את עצכם כמה טוב או רע לכם בעבודה, הגדירו מטרה לטווח הארוך ושאלו את עצמכם האם התפקיד הנוכחי מקדם אתכם אל המטרה. אם כן, עשו כל מאמץ להשלים קדנציה מספיק ארוכה, בפרט אם קשה למצוא אלטרנטיבה מקבילה באיכותה. אל תשכחו כי גם אם רע לכם זה זמני, וכי כשרואים את המטרה הרבה יותר קל לשאת את הדרך (אף אחד לא עושה דיאטה כי פריכיות אורז זה טעים).
בהצלחה וזכרו - קריירה זה הפוך ממה שחשבתם.