ישראל אף פעם לא הייתה באמת דמוקרטיה שוחרת חירות אוניברסלית

מגילת העצמאות ביסודה לא מאפשרת שוויון אזרחי מלא בין הרוב למיעוט בישראל • על זה בדיוק ניטשת עכשיו מלחמת השבטים במדינה • האם בית המשפט הוא הגוף היחיד שיכול ליצור את האיזון? • רעיון, מדור חדש 

דוד בן גוריון נואם באסיפה בכנסת / צילום: זולטן קלוגר, לע''מ
דוד בן גוריון נואם באסיפה בכנסת / צילום: זולטן קלוגר, לע''מ

אודות הכותב

ד"ר גורביץ' הוא חוקר תרבות ומחשבה ומחבר "אנציקלופדיה של הרעיונות" (עם דן ערב)

חופש, אחווה, שוויון - זו הייתה סיסמתה המפורסמת של המהפכה הצרפתית, שאירעה בשנות ה־80 של המאה ה־18, מהפכה שתרגמה את הנאורות לפוליטיקה דמוקרטית מעשית. "האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא מתהלך בכבליו" הייתה סיסמה מהדהדת של התקופה. לאחר 14 ביולי 1789, יום הפריצה לבסטיליה, נוסדה רפובליקה חדשה שהושתתה על דמוקרטיה פרלמנטרית הכפופה לשלטון החוק. החוק, שהועמד מעבר לעוצמה השלטונית, אמור היה להבטיח את החירויות האזרחיות הבסיסיות: חופש הבחירה, חופש הדיבור, חופש התנועה, חופש הקניין וחופש העיסוק. לימים הפכה הרפובליקה הצרפתית הצעירה מודל לכל שוחרי החופש בעולם.

שיעור ביציאה מאזור הנוחות ממשה רבנו | סרנדיפיטי
זאת הייתה אחת הפרסומות החושפניות בשנות ה-80. והיא לא יוצאת לי מהראש | קניתי
המהפכה המשפטית היא רק הטריגר, הקרע בעם התחיל הרבה קודם | רעיון 

עוד לפני כן יכלו שוחרי החירות לשאוף עידוד מכינונה של רפובליקה דמוקרטית צעירה אחרת מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ב־4 ביולי 1756 הוכרזה עצמאותה של ארה"ב. הרפובליקה האמריקאית הגדילה לעשות: היא יצרה זיקה ישירה בין סוגיית החירות לסוגיית האושר. החוקה שלה קראה לכל האזרחים "לרדוף אחר האושר ולהשיגו". לראשונה הוגדר האושר האישי, שהוא שאיפת האדם לשלמות, כאידאל אזרחי שכל אחד זכאי לו. זכויות הפרט הועמדו אפוא מעל החובות והזכויות הקולקטיביות שנותרו בסמכותה של המדינה. הגוף שהופקד לפקח על שמירתן של זכויות אלה היה בית המשפט.

מה מנתחים:
חירות והאופן שבו היא מתקיימת בישראל

מה השאלה:
האם מגילת העצמאות ביסודה לא מאפשרת שוויון בין הרוב למיעוט בישראל?

באילו אמצעים:
● המהפכה הצרפתית 
● החוקה האמריקאית
● מגילת העצמאות
● נלסון מנדלה

ישראל, שנוסדה במאי 1948, שאבה השראה משני המודלים הדמוקרטיים של הנאורות, אך עשתה בהם שינויים. מגילת העצמאות הגדירה את אופייה הכפול של המדינה - יהודית ודמוקרטית כאחד. כלומר, אל המרכיב הדמוקרטי הכללי נוסף מרכיב יהודי־אתני מובהק. המרכיב הדמוקרטי מכוון לערכים אוניברסליים של שוויון וחירות, והמרכיב היהודי מעדיף ערכים לאומיים ודתיים פרטיקולריים. אלה אינם עולים תמיד בקנה אחד.

על זה בדיוק ניטשת עכשיו מלחמת השבטים הישראלית. כבר מתוך ההגדרה הכפולה של מגילת העצמאות עולה הקושי העצום לקיים את האיזון הדרוש בין המרכיבים הנזכרים. במדינה יהודית לא יכול להתקיים למשל שוויון אזרחי מלא בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, ששפתם ומורשתם התרבותית שונה. ההכרה במיעוטים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי מספק במרחב הציבורי, במרחב הלשוני, במרחב הסימבולי (סמלי המדינה) ובמרחב הרגשי.

במצב זה של אי־שוויון, בית המשפט העליון הוא הגוף היחיד שיכול להגן על זכויותיהם הפוליטיות והתרבותיות של המיעוטים. כשברקע המחלוקת הלאומית בישראל בשאלת ההפיכה המשפטית, האירוניה שעולה היא שישראל מראשיתה לא נועדה להיות רק מדינה דמוקרטית אוניברסלית, אלא בראש ובראשונה פתרון לבעיות שמהן סבל העם היהודי בגולה. אף פעם לא היינו באמת דמוקרטיה שלמה, שוחרת חירויות אוניברסליות. אלא שעכשיו הגבינה מוסטת עוד יותר ימינה.

מהן המסקנות שאנו יכולים לגזור מן הדיון הזה, בפרוס עלינו חג החירות? המסקנה הראשונה תהיה כנראה הקושי שלנו להבין כי כשמדברים על חירות, לא מדובר רק בחירותו של העם היהודי, שיצא מעבדות בארץ מצרים וכונן לעצמו מדינה עצמאית. אדם אינו יכול לקרוא לעצמו בן־חירות, אלא אם כן הוא מכיר בחירותו של האחר. או כפי שניסח זאת נלסון מנדלה: "להיות חופשי אין פירושו רק לחיות ללא שלשלאות, אלא לחיות בצורה המכבדת ומעודדת את חופש האחרים".

החירות היא אחת, והיא אינה ניתנת לחלוקה. החירות היא ערך אוניברסלי, ועל החירות לא יכול להגן השלטון, שמטבעו הוא גוף חזק מאוד, שיש לו אלף דרכים לכפות את רצונו על האזרח. מי שיכול באמת להגן על החלש והמוחלש בשם החירות האוניברסלית הוא בית המשפט. לכן מלחמת התרבות המתחוללת כעת בישראל חיונית כל־כך. רק חברה המגינה על הזכויות האוניברסליות של המיעוט היא באמת חברה שוחרת חירויות.

מחשבה לסיום:
האם ניתן לקרוא לעצמנו בני־חירות אם איננו מכירים בחירותו המלאה של האחר?