התנגשות בלתי נמנעת: אחרי הפשרה במערכת המשפט צריך חוקה

ישראל זקוקה לחוקה שתצליח לגשר ולאחד בין שני רעיונות סותרים לכאורה - יהודית ודמוקרטית, והרעיון שבבסיס החוקה צריך להיות מקובל גם על האזרחים הלא יהודים • בעוד שהדמוקרטיות המודרניות נבנו על חירות הפרט, הברית בין חלקי החברה הישראלית תהיה למסֵּד בחוקיה ובמוסדותיה חירות מעט שונה, והיא תיקרא "חירות הכלל"

דוד בן גוריון בזמן הכרזת מדינת ישראל / צילום: יח''צ
דוד בן גוריון בזמן הכרזת מדינת ישראל / צילום: יח''צ

פרופ' דוד פסיג הוא חוקר עתידים. תחום מומחיותו הוא חיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות; פרופ' באוני' בר־אילן וראש המעבדה למציאות מדומה בפקולטה לחינוך. המאמר הוא תמצית פרקים נרחבים מספרו - המפלה החמישית: כיצד מדינת ישראל יכולה להימלט בעתיד מהמלכודת של ההיסטוריה היהודית? (ידיעות ספרים, 2021).

יש דבר מה חשוב יותר הדורש הידברות לפני שמנסחים פשרה על הרפורמה המשפטית. לולא בירור הרעיון שינחה את ניסוחה של חוקה עתידית אנחנו רק דוחים את ההתנגשות שביסוד המחלוקת. לכל היותר פשרה תספק אך ורק פסק זמן למחשבה יסודית על זהותה העתידית של ישראל. את ההידברות צריך לערוך ביסודיות ולא בקצב עריכת השינויים הנוכחיים. מיד אחרי שתחתם פשרה, יש להתחיל את בירורו של הרעיון שינחה את ניסוח החוקה, אחרת אנו רק מוסיפים דלק על הפיצוץ הבא.

כלכלן המאקרו הבכיר מתריע: "הרפורמה המשפטית תוביל לעשור של אי ודאות כלכלית" | ראיון 
●  איש השעה: איך הפך הנשיא הרצוג למבוגר האחראי?

אחר 75 שנות עצמאות, רבים לא מבינים כיצד הדרדרנו לפתחה של מלחמת אזרחים בגלל רפורמה/הפיכה/מהפכה משפטית. כולם חוששים לבאות, רבים לא מצליחים לישון ואולי גם לתכנן את בריחתם... אני דווקא שמח. אף שמח מאוד. סוף סוף אנחנו מתפנים לעסוק בסוגיה שהשאירו לנו האבות המייסדים של מדינת ישראל. זו אינה "סוגיה אינטלקטואלית משפטית", אלא פצצת גרעין שהטמינו במגילת העצמאות. לולא פירוקה נמצא עצמנו רק דוחים את הפיצוץ הבא.

אמנם בניגוד למה שמקובל לחשוב צמד המילים "יהודית-דמוקרטית" לא מופיע במגילת העצמאות, אבל הם הטמינו לנו את זרעי הפורענות שאנו רואים היום. הם לא ביקשו למסד "מדינה ליהודים" אלא "מדינה יהודית". הם לא ביקשו רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית, כפי שעולה בבירור מביטויים כמו "יסודות החירות, הצדק והשלום", "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" ו"אזרחות מלאה ושווה". זו לא הייתה גחמה או טעות שנפלה בידי דור המייסדים. הם התלבטו מאוד בניסוח אבל השאירו לדורות הבאים לברר, לשלב, לאמץ ולאזן בין שני עולמות הערכים, שלכאורה סותרים במהותם ולא ניתן לאחד ביניהם. אבל זו המשימה שהוטלה עלינו ואנו חייבים להיות יצירתיים כדי להגדיר את המאחד ביניהם.

מה זה חירות הפרט?

עקרון יסוד בחשיבה המדינית והפוליטית המודרנית לפיו אין לראות באדם אמצעי שניתן לכפות עליו מטרות, אלא "מטרה" בפני עצמו. לכל אחד ואחת נתונה הזכות לחיות את חייהם בדרך שהם רואים לנכון, זוהי חירות טבעית ולשלטון אסור לשלול אותה כיוון שלא הוא המעניק אותה

המשימה של דורנו

אני שמח למצב אליו הגענו, משום שישראל בוגרת וחזקה דיה כדי לעסוק בסוגיה. איני חושש ממלחמת אזרחים, אם נגזר, כפי שקורה בתרבויות רבות, לעבור את השלב הזה בתהליך הבירור, אני רק מתפלל שנעשה את זה בעצימות נמוכה. קרי, במילים קשות, בבוטות, בזעם ובציניות. רק לא באלימות. צריך לזכור שזה מעשה היצירה הגדול שנפל בחלקנו בדור זה להגות בו. אנחנו נשאיר לדור הבא לממשו אם מה שיצא תחת ידינו יהיה ראוי. כפי שההישג הגדול של דור המייסדים היה לא לעסוק בזה ורק להתמקד בבניית בית לאומי כדי שהגורל המר של אלפי שנים לא יחזור על עצמו. כך ההישג הגדול של דורנו יהיה לשוחח, להתלבט, לברר ולנסח את השלב הבא בתקומת העם הזה בארצו, בעצמאות מלאה, בחירות גדולה ובריבונות שלא הייתה כמותה. ואוי לאלה שיוציאו עצמם מהכלל... ההיסטוריה של העם הזה תטאטא אותם מחוץ לגדר הזיכרון הקולקטיבי. לקראת פסח תשפ"ג כולנו מחויבים לדרך בה נוהגים באחד הבנים שבהגדה: רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת "לכם", לכם ולא "לו". ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יב). לי ולא לך, אילו היית שם, לא היית נגאל!

כדי להצליח במשימה שהוטלה על דורנו, אנו מחויבים להיות מודעים לשלבים המבטיחים את ההצלחה. אלה מאפיינים ישויות לאומיות אחרות שעברו תהליכים דומים. חבל יהיה אם לא נלמד מהן ומטעויותיהן, שבדרך כלל עלו בחיי אדם. השלבים הנכונים בבירור זה דורשים שבראש וראשונה ננסח בהסכמה היגד חדש שיתאר את התוכן שנטמן במגילת העצמאות. רק לאחר מכן ניתן יהיה לגשת לניסוח חוקה. ממנה אפשר יהיה לגזור חוקי יסוד, רפורמה משפטית ואיזונים בין הרשויות שישפכו תוכן למדינה "יהודית-דמוקרטית".

אין די בברית־גורל

בעשורים הראשונים ביססה ישראל את זכות הקיום שלה בעיקר על ברית לא־כתובה שחתמו ביניהם מרבית זרמי היהדות כדי להקים בית לאומי בריבונות ובעצמאות מלאות שיגונן מפני פורענויות עתידיות, בבחינת "ברית-גורל". אך אם לשפוט על פי תהליכים דומים שאומות אחרות עברו במהלך התגבשות לאומיותן, כמו האומה האמריקאית או הצרפתית למשל, נראה כי אין די בברית גורל. על הישות היהודית־ישראלית החדשה לנסח בשלב התפתחותה הבא ברית-ייעוד לאומית. היא זקוקה לברית-ייעוד ללאומיות יהודית־ישראלית ודמוקרטית ייחודית, שתהיה מקובלת גם על המיעוטים שאינם יהודים.

על ניסוחה של ברית ייעוד לעמוד בכמה קריטריונים, אחרת תושם ללעג ותידחה על הסף. בראש ובראשונה עליה להיות מבוססת על רעיון חדש שיעורר התעניינות - שצריך להיות מנוסח בשתיים־שלוש מילים לכל היותר. האמריקאים למשל ניסחו את ההיגד "חופש-הפרט", הצרפתים "חירות, שוויון ואחווה". חשוב שייתמך על ידי רעיון פילוסופי עמוק וייחודי שקל לדבררו להמונים. וחשוב במיוחד שיישקף ערכים היונקים ממסורת העבר של הישות הלאומית, שיהיה רלוונטי לתקופה ושיהדהד נכונה באוזניהם של מרבית עמי תבל.

על בסיס דרישות סף אלו אני מבקש להציע רעיון, בבחינת דוגמה, לברית ייעוד לאומית בעלת ערכים יהודיים ואוניברסליים. הרעיון יונק משני ערכים מרכזיים בעידן הלאומיות המודרנית. הוא יכול להוסיף נדבך חדש על גבי הזכות הבסיסית לחירות, ולרענן את ההליך הדמוקרטי - ובזה תהיה תרומתו לעמי תבל. יש בו גם היכולת לפרק את הסתירה בין יהודית ודמוקרטית. אמנם אני מקדים את המאוחר, אך אל לנו לשגות ולחשוב שאחר שתימצא פשרה הארץ תשקוט לבטח. אנו עלולים להתעורר להתנגשות חמורה יותר המשתקפת מצמד המילים "יהודית ודמוקרטית".

ברית ייעוד

הרקע הפילוסופי של ההצעה שלהלן נטוע באחד המוטיבים העיקריים של מדינת הלאום שהריבון בה הוא העם. חירות האדם היא עקרון יסוד בחשיבה המדינית והפוליטית המודרנית, זה כ־400 שנה, המדגישה כי אין לראות באדם אמצעי שמאן דהוא רשאי לכפות את מטרותיו עליו, אלא שכל אדם הוא "מטרה". הזכות לחירות היא זכות טבעית שיש לאדם מעצם היותו אדם, ולשלטון אסור לשלול את הזכות הזו כיוון שלא הוא המעניק אותה. לפי עיקרון זה, לכל אדם נתונה הזכות לקבל החלטות על חייו באופן עצמאי ולחיות אותם בדרך שהוא רואה לנכון.

ברית הייעוד המוצעת מבוססת על עקרון יסוד נוסף בחשיבה הפוליטית המודרנית והוא עקרון התהליך הדמוקרטי, המובנה בעיצוב מודע של האירועים ההיסטוריים. העיקרון יונק מן הפרדיגמה של החשיבה התהליכית בהיסטוריה ובמדעים החדשים, דוגמת הפיזיקה הקוונטית. כשם שיחסים הם המגדירים את ליבת החירות של חלקיקים בעולם התת־אטומי, כך גם יחסים הם המגדירים את ליבת החירות של פרטים במדינת לאום. בלי יחסים אין קיום לחלקיקים או לפרט ואין מהות של ממש בחירותו. רעיון זה משתקף גם בשם האל ביהדות - הוי"ה - הבא לידי ביטוי בהיגד: היה הווה יהיה.

חירות הכלל, לא הפרט

החשיבה התהליכית ההולכת ותופסת מקום במדעים החדשים יכולה להציע נדבך נוסף לרעיון "חופש הפרט" המאפיין את הדמוקרטיות של המאה ה-20. כשם שהיחסים בטבע הם מהות חשובה יותר מהרכיבים, כך גם חירות הפרט מתבטאת בכך שלא יהיה תלוי בזכויותיו כיחיד הניצב מול שלטון, כפי שהפילוסוף ג'ון לוק הגדיר. לפי לוק, הפרט הוא ה"מטרה" במדינה ריבונית מודרנית, וסביב עיקרון זה חוקה וחוקים מנוסחים ומוסדות קמים. כך שלפי החשיבה התהליכית - היחסים בין הפרטים הם המטרה, כי הפרט העומד בפני עצמו אינו קיים ואף לא יוכל להתקיים במהותו.

תפיסה חדשה שמציע חוקר העתידים פרופ' דוד פסיג בה לא הפרט הוא המרכז, אלא מערכת היחסים. לפי רעיון חירות הכלל, החירות לא תוגדר כמצב סטטי ומבודד משאר חלקי המערכת המקיימת חברה תקינה, אלא כמצב דינמי של זיקות הדדיות בין חלקי החברה

לפיכך מדינה יכולה להעלות את היחסים בין אזרחיה לרמת חשיבות גבוהה יותר. "חירות הפרט" כברית ייעוד של מדינה דמוקרטית מודרנית אינה אלא שלב ראשון בתהליך אבולוציוני ארוך שבו היצור האנושי מממש את עקרון החירות במדינתו הריבונית. אפשר להעצים את היצירתיות והחירות של הפרט אם החירות תהיה של הכלל ותבוא לידי ביטוי ביחסים חדשים ותמידיים שהפרט יממש עם אחרים. היחסים יהפכו למרכז הכובד, ולא הפרטים.

אפשר אפוא להציע שברית הייעוד ותכלית קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית בין האומות, תהיה גרסה, אחרת במקצת, של חירות בלאומיותה. הברית בין חלקי החברה הישראלית תהיה למסֵּד בחוקיה ובמוסדותיה חירות מעט שונה, והיא תיקרא "חירות הכלל".

חברה המבוססת על "חירות הפרט" יוצרת אטומיזציה של רכיביה. רק עניין של זמן הוא עד שהקשרים בין הפרטים מתרופפים והפרט הופך מניה וביה למרכז המערכת. במצב שכל הפרטים חושבים שהם המרכז המוחלט, רק עניין של זמן הוא עד שהתחרות מביאה לקריסת כלל המערכת. מנגד, לפי רעיון חירות הכלל, החירות לא תוגדר כמצב סטטי ומבודד משאר חלקי המערכת המקיימת חברה תקינה, אלא כמצב דינמי של זיקות הדדיות.

הגדרת הכלל ביהדות

רעיון חירות הכלל משתקף בהגות הקנונית היהודית. לדוגמה, בהגות האוניברסלית "רוב" מציין שהחלטות מתקבלות לטובת צד אחד גם אם רק קול אחד מפריד בין הצדדים. לעומת זאת, בברית ייעוד שמכוונת לחירות הכלל יחייב רוב של קול אחד גם הוכחת האיכות והמידה של קשרי הגומלין בין היחידים שיצרו אותם. הד למונח "רוב" במובן זה ניתן למצוא בביטוי "ציבור" במסורת היהודית. פעמים ה"ציבור" מונה עשרה גברים או נשים, פעמים שניים ופעמים שלושה. במקרים מיוחדים, גם אדם אחד מייצג ציבור - הכול לפי איכות ומטרת הקשרים ההדדיים המאפיינים ציבור זה.

דוגמה אחרת נמצאת בדיני טומאה וטוהרה. לְפנים, כאשר הגיעו עולי רגל לבקר בבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - ולהקריב מנחות, הם היו צריכים להיטהר. אך במקרה שרוב העם, קרי 50% ועוד אחד, היו טמאי מתים, כי אז לפי פרדיגמת ה"רוב" בתקופתנו היה אמור כל הקהל להיחשב טמא. אלא שפוסקים הבינו אחרת את המונח "רוב" וקבעו כלל הפוך: הם החליטו שהרוב שנמצא טמא מתאיין וכל הקהל מטוהר אוטומטית, לפי הכלל ש"טומאה הותרה בציבור".

דוגמה נוספת הממחישה את אופייה המיוחד של חירות הכלל מרומזת כבר בהיגד הראשון שהחל להניע את הנרטיב ההיסטורי של עם ישראל: לֶךְ לְךָ (בדברי האל לאברהם אבינו, בספר בראשית). רבים ביקשו לתת הסבר לכפל לשון מוזר זה. בהסבר מעניין אחד משתקפת פרדיגמת חירות הכלל: יש שראו בהליכה הבנה עמוקה של המונח "תהליך". בתחילת דרכו של העם הזה נאמר לאביו מולידו, לאברהם, להתחיל תהליך היסטורי שבסופו "יהיה ברכה" ו"יתברכו" בו כל משפחות האדמה.

חוקר המקרא ריצ'רד אליוט פרידמן מצא שחמש פעמים בתורה מופיע בהזדמנויות שונות ההיגד המצביע על כך שלעתיד לבוא יתברכו גויי הארץ בעם ישראל. הוא שם לב לכך שבכל פעם שמתוארת התגלותו של האל לשלושת אבות האומה מופיעה ברכה זו, הנאמרת כתכלית הסיבה להתגלות. לדידו, אין מקום אחר בתורה שבו האל טורח להסביר את סיבת התגלותו, זולת התגלותו לאברהם, ליצחק וליעקב. בכל הפעמים הוא משתמש באותו היגד - "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

בפירושו לתורה (בראשית יב, א-ב) טוען פרידמן שהמקרא מעולם לא ציין מה יהיה אופייה של ברכה זו. האם צאצאי אברהם אמורים להביא ברכה לגויים בעצם התנהלותם המוסרית, הארגונית, האינטלקטואלית? או שמא הם אמורים להביא ברכה לגויי הארץ על ידי מעשים שיועילו לאנושות, כגון באמצעות גילויים והמצאות, פיתוחים רפואיים ותרומה בתחומי השירה והמוזיקה? כאמור, את זאת הטקסט המקראי אינו מבאר, אולם דבר אחד ברור מן ההקשר שבו מופיע הייעוד הזה: איך שלא נפרש את התכלית של צאצאי אברהם, היא קשורה בקשר הדוק לייעודו של המין האנושי.

מצורת הנפעל שההיגד מנוסח בה - "וְנִבְרְכוּ בְךָ" - אפשר להבין כי הוא מצביע על היכולת לראות תהליכים בדרך חודרת ונוקבת יותר. הד לרעיון נמצא בפירוש הרשב"ם על ייחודו של ההיגד "וְנִבְרְכוּ", הטוען כי הוא מלשון "מַברִיך". הַבְרָכָה היא פעולה הנעשית בצומח כדי להשביחו. אפשר להבין את ההיגד "וְנִבְרְכוּ" גם מלשון "מַרכִּיב". הרכבה גם היא פעולה מעולם הצומח, שבה מחברים לגזע ענף מזן אחר כדי להשביחו או כדי להקנות לו תכונות של הזן המורכב עליו.

נראה, אם כן, כי יש בחשיבה תהליכית משהו מיוחד, שעשוי להביא לידי ביטוי את החירות של הכלל ולהוביל עַם בדרך שיתברכו בו יושבי תבל. פרדיגמת חירות הכלל, המדגישה את התהליכים ואת היחסים בין הפרטים, יכולה להוסיף ערך לפרדיגמת חירות הפרט בדמוקרטיות במאה ה־21. היא גם יכולה לעמוד בתווך בין הקצה המוחלט האחד - הפרט, לקצה המוחלט האחר - "השליט" או "המדינה".

יצירתיות מחודשת

ברית הייעוד שעיקרה חירות הפרט הביאה לשינוי מרחיק לכת בתולדותיהם של עמים דמוקרטיים רבים. היא שחררה אותם מידם הלופתת של רודנים והביאה לפרץ של חירות ויצירתיות שהעולם לא ידע כמותו; שבאה לידי ביטוי במדעים, בחידושים טכנולוגיים ובתנאי חיים משופרים. עם זאת, תופעות הלוואי של הייעוד הזה כבר מתחילות לבצבץ מעל לפני השטח. זה הזמן אפוא לנסח מוטיב משוכלל יותר ממוטיב חופש הפרט, ההולך ומנתק אט־אט את היחיד מן המרקם העבה והמורכב של הכלל ומעמיד אותו מעליו בדרך המאיימת למוטטו. אפשר שמדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.

ברית בין קבוצות ופרטים שייעודה חירות הכלל עשויה להצהיר בקול רם וברור שכל מטרתה היא לחבר בחיבורים מיוחדים יחידים וקבוצות. היא עשויה להצהיר שהיא אינה מסתפקת בפשרה ובאיזון בין רעיונות סותרים ובזיהוי גרידא של המכנה המשותף בין חלקיה. כפי שזוגיות טובה בין שני אנשים ואיכות החיבור ביניהם נגזרות מתדירות הקשר, מקצבו ומגיוון הקשרים המאפיינים אותם, כך תדירות החיבור בין פרטים בחברה, רוחב יריעתם של הקשרים, שונותם וקצבם יכולים להביא לפרץ של חירות ויצירתיות שלא היו יכולים להתגלות אם כל אחת ואחד היו עומדים לעצמם.

ברית ייעוד שהרציונל שלה הוא חירות הכלל עשויה לשאוף להעמיק חדור בשיח המשותף בין קבוצות כדי לזהות שילובים בין רעיונות. היא עשויה להימצא באופן מתמיד בחיפוש נוקב אחר הדרך ליצירת שלם גדול יותר מהפכים רבים. היא עשויה להירתם בהתמדה ולתמיד להַתָּכָתָן יחדיו של תפיסות עולם כדי לעצב תפיסות חדשות שיהיה בכוחן לממש את החיובי שבכל החלקים ולהקיא החוצה את הטפל. ומעל לכול, הכלל הוא רכיב חשוב ומכפיל כוח. קבוצה שיש בה חירות אישית וקבוצתית, אשר משקיעה ביחסיה ההדדיים ובתהליכים ואשר אורגת תדיר קשרים הדדיים בין הפרטים שבקרבה, יש אפשרות סבירה שהחברות והחברים בה יתקדמו יחד ובכך ישפרו מהותית את סיכויי הישרדותה של הקבוצה.