7 הערות על ריבוי ספרי הזכרונות האישיים בספרות הישראלית והבינלאומית

1

יש פעמים בספרות שאופן כתיבה טרנדי משתלט עד לזרא והופך מניֶירה. נראה שזה מה שקרה ל"מֶמוּאָר" בשנתיים האחרונות. כדי להגדיר את תת-הסוגה "מֶמוּאָר" (זיכרונות בצרפתית) לפני טשטושו הניכר של המושג, ניתן לחזור לעורך הספרותי עזריאל אוכמני ז"ל, בספרו, המונחון הספרותי, "תכנים וצורות" (1978): "הממוארים (זיכרונות) קרובים לאוטוביוגרפיה, אך פחות מרוכזים ממנה מסביב לנושא המרכזי של חיי-המספֵּר, קולטים יותר מאורעות חיצוניים, פגישות עם אנשים. האוטוביוגרפיה פותחת פתח להכרת אישיות המספר; הממוארים, להכרת התקופה, ארצות, ערים והווי".

2

הנה כמה דוגמאות לממוארים שנכתבו לאחרונה: "שרב ראשון" של דורי מנור ו"נערוּת" של עמליה זיו נוגעים בסוגיית המגדר והכתיבה; ב"שבעה ימים אביב בשנה" של המשוררת סיון בסקין חוזרת תוך געגוע וזיכרון לעיר הולדתה, וילנה; "מועדים" של הסופר והעורך הספרותי בני מר, הדש מפרק לפרק, בעקבות החגים, במה זה להיות הומוסקסואל בחברה דתית; "על השעות השבורות" של המשוררת ריקי כהן, מאגד זיכרונות ילדות בצל אֵם חולת נפש; "דבר שמתחפש לאהבה" שכתבה הסופרת גליה עוז על החיים בצל אביה, עמוס עוז ועוד.

ראוי להנגיד את הטוב שבהם עם הבעייתי. הראשון הוא הטקסט של עמליה זיו "נערוּת", שמתאר בכנות ובאומץ את תקופת ההתעצבות האישיותית והמינית, טרום הסצינה הלהט"בית. מתוך הרגע הפרטי-קולקטיבי תצמח חוקרת מגדר בולטת. השני "שרב ראשון" של דורי מנור, משורר ומתרגם, הוא טקסט נרקיסי-יומרני. מנור הוא גורו ספרותי ומוביל טרנדים. כשם שהתחיל את החזרה לחרוז בשנות התשעים הרי שמִרכּז כעת באישיותו את הממואר; אלא שזהו ספר חלש, מפני שהוא פיוטי יתר-על-המידה ונכתב מתחושת גדולה האומרת כי בעצם הוא נמשח למשורר ובא להחליף משורר מרכזי כנתן זך.

3

בספרי הממואר הנכתבים עתה, נותר מעט מהגדרתו של עזריאל אוכמני. הממואר בן ימינו הפך לזיכרון אישי של נגזרת חיים, כשבאופן רגשי ולירי הכותב מדווח על תקופה שבה חי וקרה לו משהו ששינה אותו. הממואר מאפשר התרכזות נרקיסיסטית לא מוצדקת באני הכותב. אין צורך בדמויות מורכבות, במשלבּי לשון, במצבים מקוריים, בתיאורים מדויקים. אין צורך לברוא עולם, כי יש כבר עולם ואפשר להסתפק בחלקו, בנגזרת-בן-נגזרת, להבדיל מאוטוביוגרפיה מקיפה. הממואר אינו מחייב את היוצר לשלוט היטב בכל ממדי-הסיפורת ויכול להסתיר מוגבלות. בקצרה, תת-סוגה זו מעניקה כסות שמאחוריה יכול להתחבא יוצר שאינו מוכשר דיו כסופר.

בממואר כל אחד שווה סיפור ואין שום דבר שלא ראוי לספר על אודותיו. כמו בפוסטמודרניזם, שאינו מחויב לחוקיות הסיפור, ומערבב במכֻוון, באופן לא נהיר, בין מציאות לדמיון, התפיסה הפוסטמודרנית היא גם תפיסת הממואר, שפורח תחת ניסיון להבליט את האחר מבחינה מגדרית, אתנית, דתית, זהותית.

4

הרחבת המושג שלא לצורך מרוקנת אותו מכל תוכן. אוטוביוגרפיות אינן ממואר ולו בשל רחבוּת היריעה והסיפור האישי המקיף; גם רומן אוטוביוגרפי בנוסח "סיפור על אהבה וחושך", של עמוס עוז אינו ממואר. להיפך, מדובר בטקסט המבקש להלך בגדולות ולספר סיפור חיים נלווה לתפיסת עולם, ואין בו הממד הלירי והחרישי הנגזר מהחלק המאיר את החיים כרגע משמעותי.

גם סיפורת וידויית אינה ממואר. כך למשל, סיפורי יותם ראובני בקובץ "בעד ההזיה" אינם ממואר שכן אין בהם משום הזיכרון הלירי צובט הלב. הם סיפורים אכזריים בזרם תודעה וידויי-אוונגרדי של צעיר-הומוסקסואל-ישראלי במציאות מנוכרת, והם גם סיפורי משפחת מהגרים בודדה, ללא הממד של הבניית זיכרון נוסטלגי מתקתק-מריר אישי-נרקיסי של רגעים ייחודיים. גם ספר הווידוי "החיים כמשל" של פנחס שדה אינו ממואר, אלא הרחבה בפרוזה של השירה הדתית הקיומית שלו. מעין פרוזה שירית-פילוסופית. אולי רק ספרו הנפלא "נסיעה", המתאר מסע לירי שהוא מסה שבמרכזה מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים, כול להיות מוגדר בשל הנגזרוּת כממואר.

5

ומה עומד בקוטב הממואר? במאמר שפורסם בכתב העת "עמדה" 49, שאני בין עורכיו, מסביר הסופר יובל יבנה מהו אנטי-ממואר, ולא מדובר בספר פנטסטי הבורא עולם אחר כ"שר הטבעות" של טולקין. לטענתו, דווקא יצירה מודרניסטית כ"בדרכים" של ג'ק קרואק הנעה בהווה היא האנטי-ממואר, דהיינו כתיבה אוטומטית בנוסח פרוזת דור הביט; כי מחד גיסא כבממואר היא מתרכזת ברגעים אוטוביוגרפיים, אבל לא רודפת אחרי העבר אלא מנסה נואשות להשיג את ההווה באמצעות הזיכרון, ומערבבת אסוציאטיבית רגעים ייחודיים בביוגרפיה עם רגעים טפלים.

6

סופרת עכשווית שכותבת ממוארים מובהקים ואף התמחתה לעילא בסוגה זו היא כמובן אנני ארנו הצרפתייה (1940), כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022. ספריה הם ברובם ליריים אוטוביוגרפיים ומתמקדים במקרה אישי ספציפי שהשפיע על חייה. למשל "האירוע" (רסלינג, 2008) המתמקד בהפלה בלתי חוקית וטראומטית שאותה עברה בגיל 23; או "לא קמתי מהלילה שלי" (רסלינג, 2016). אלה רשומות יומן שליוו את מחלת האלצהיימר של אמה, עד ליום מותה, והן נפרשות בפנינו במעין מהלך היוצר אנלוגיה מעניינת בין הכתיבה של הבת והמחלה של האם, ספר המזכיר בתוכנו ובגישתו את הממואר המודרני הקלאסי של סימון דה בובאר על אימא "מוות רך מאוד" (כתר, 2008).

סדרת הספרים "המאבק שלי" (מודן, 2022-2014) של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד (1968) על ששת חלקיה המרתקים, שהוזכרה בחו"ל ובארץ בהקשר ל"ממואר", דווקא מחזירה לדיון הספרותי תת-סוגה אחרת נשכחת הקרויה "רומן נהר" או "רומן זֶרֶם", המוכרת בעיקר בזכות "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. ב"ברומן נהר" יש פרטים אוטוביוגרפיים, אבל אין זה העיקר בו, אלא, כפי שקבע אנדרה מורואה, סופר וביוגרף יהודי-צרפתי שהיה נשוי לאחייניתו של פרוסט: "עלילה המתנהלת בעצלתיים ועם זאת כובשת, שפע של אירועים זעירים, דמויות סבוכות שקשה להתוודע אליהן ובייחוד רגש של מנוסה ללא תקנה של השעות, אשר הוא יחידי עשוי להאציל לרומן את השירה הנוגה ואת הגדלות המנחמת של האפּוס".

הקריקטורה השבועית

 איור: גיל ג'יבלי