קו המשווה | פרשנות

קריאות ביניים וגידופים בנאום ביידן: השסע הפוליטי בארה"ב שובר שיאים חדשים

מחזה בלתי רגיל בוושינגטון: קריאות ביניים לנשיא, בשידור חי • בתגובה הרפובליקאית לנאום אמרה מושלת מדינת ארקאנסו כי "ההבדל אינו עוד בין ימין לשמאל אלא בין שפויים למשוגעים" • נראה כי השנתיים הקרובות בארה"ב יהיו זמן של מלחמת אזרחים פוליטית

הנשיא ג'ו ביידן במהלך נאומו. פרק חדש בהלכות הפרלמנטריזם האמריקאי / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin
הנשיא ג'ו ביידן במהלך נאומו. פרק חדש בהלכות הפרלמנטריזם האמריקאי / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin

החוקה האמריקאית מחייבת את הנשיא לדווח לקונגרס אחת לשנה על "מצב הברית". זה אגב התרגום הנכון של State of the Union, לא "מצב האומה". אין שם שום אומה.

האקונומיסט: "חשש משמעותי שישראל בכיוון של הונגריה ופולין" | בלעדי 
להעביר את החברה לחו"ל זה עסק מסובך: המכשולים הגדולים שאחרי הוצאת הכסף 
מספר הקורבנות ברעידת האדמה חצה 11 אלף: ארדואן מבטיח 550 דולר למשפחה ובנייה מחדש "תוך שנה" 

לפני 110 שנה החליט הנשיא וודרו ווילסון להופיע באופן אישי, במקום לשלוח מכתב, כפי שעשו קודמיו. בהדרגה, הנאום השנתי על מצב הברית הפך למאורע החשוב ביותר של העונה הפוליטית.

זה נאום שהילה של סמכות ושל כוח אופפת אותו, אבל לפעמים רק למראית עין. הנשיא מבלה שעה ויותר בהרצאת תוכניותיו לשנה הבאה, אך יכולתו לממש אותן תלויה ברצון הקונגרס. כל אחד מנשיאי ארה"ב ב־42 השנה האחרונות התנסה לפחות בתקופה כלשהי של היעדר רוב בקונגרס.

הפרדת הרשויות המהוללת פוטרת את נשיאי ארה"ב מן התלות ברוב פרלמנטרי. הם אינם עומדים להצבעת אמון, ואינם צריכים להתפטר אם הם מפסידים בהצבעה על התקציב. כל זה מדגיש את עצמאותן של הרשויות, אבל גם מעמיד אותן בעמדת יריבות, ומביא את וושינגטון למבוי סתום, בעניינים קטנים כגדולים.

הדו־מפלגתיות נעלמה

בשנתיים הראשונות של נשיאותו, ג'ו ביידן נהנה מרוב בשני בתי הקונגרס. הרוב היה קטנטן, ולפעמים קפריזי, אבל הוא הצליח להעביר חוקים רבי חשיבות, ולזכות באישור על הקצאות כספים עצומות ממדים. כל זה הסתיים בשבוע הראשון של ינואר, כאשר בית הנבחרים עבר לידי רוב רפובליקאי קטנטן.

רוב קטנטן של המפלגה היריבה נחשב פעם לקרש קפיצה אל הסכמה רחבה, החוצה מפלגות, מה שאמריקאים קוראים "דו־מפלגתיות". אבל זה כמעט 30 שנה שהדו־מפלגתיות שבקה חיים. הקיטוב התחדד במידה כזאת, שכמעט אפשר להגיד שהפוליטיקה האמריקאית שרויה במצב של מלחמת אזרחים מתמדת.

מעטים הטילו ספק שזה כיוון נשיבתה של הרוח בקונגרס החדש, לפחות בבית הנבחרים (הדמוקרטים נהנים מרוב דחוק בסנאט). במידה שהוטל ספק, הוא התפוגג לפנות בוקר (שעון ישראל). הסיעה הרפובליקאית גמרה אומר להילחם בנשיא.

ואמנם, מליאת בית הנבחרים הפכה ביום רביעי בבוקר (שעון ישראל) לשדה קרב. ישראלים, או הודים, או טורקים, לא היו מתרגשים מקאקופוניה של קריאות ביניים, גידופים ומחוות גוף אגרסיביות. אבל באמריקה אין דברים כאלה. גינונים ותרבות דיבור הם איפיון הכרחי של התנהלות הקונגרס.

נאום ביידן אולי פתח פרק חדש בהלכות הפרלמנטריזם האמריקאי. פעם אחר פעם, רפובליקאים הרימו קול, קראו קריאות ביניים, עשו מחוות ביטול, אפילו השתמשו במלה הלא־פרלמנטרית־מאוד "שקרן". כאשר ציר קונגרס רפובליקאי אחד ויחיד עשה כן לפני 13 שנה, במהלך נאום של הנשיא ברק אובמה, הוא נשלח לבירור בוועדת האתיקה של בית הנבחרים, וספג נזיפה, שהיא עונש נוהלי חמור.

הפעם היו כל כך הרבה קוראי ביניים, שספק אם לוועדת האתיקה יהיה די זמן לדון בהם. קריאות הביניים נגעו לנושאים כמו בטחון הגבול הדרומי של ארה"ב עם מקסיקו, החמרת משבר האופיואידים, גורלן של תוכניות ממשלתיות לסיבסוד הרפואה הציבורית והביטוח הלאומי.

״ביידן אינו ראוי״

ההתפרצויות האלה אישרו מה שהיה ידוע זה זמן מה: הקצנה ניכרת חלה בשורות המפלגה הרפובליקאית, בתוך הקונגרס ומחוצה לו. תוצאה דרמטית של ההקצנה נראתה לפני שנתיים, כאשר המון מוסת פלש למשכן הקונגרס, ופגע בשוטרים.

סקר דעת קהל חדש של מרכז פיו (pewresearch.org) מראה כי כמעט שני שלישים של הרפובליקאים באמריקה מתנגדים לכל פשרה עם ביידן, גם אם פירושו של דבר שנציגיהם לא יוכלו להעביר שום יוזמת חקיקה.

מושלת מדינת ארקאנסו, שרה האקאבי סאנדרס, שנשאה את נאום התגובה הרפובליקאי בטלויזיה, הכריזה כי "ביידן אינו ראוי לשמש מפקד עליון". לא ברור מה היא מציעה לעשות, בהתחשב בזה שלביידן יש עוד שנתיים בבית הלבן לפני שיהיה אפשר להחליפו באופן חוקי. אבל זה ביטוי של מצב הרוח במפלגת האופוזיציה: הוטרף עצם הרעיון של הסכמה רחבה.

תוצאה מיידית של מצב העניינים הזה היא סירובם של הרפובליקאים להגביה את תקרת האשראי של הממשלה הפדרלית. בינתיים האוצר האמריקאי מסתדר, אבל אם התקרה לא תוגבה בארבעת החודשים הבאים, ארה"ב עשויה להיקלע לחדלות פרעון.

״נאומו הטוב ביותר״

ביידן מעולם לא היה ידוע בכישרון דיבורו. והנה הפעם נשמעה הערכה, לפחות בין דמוקרטים, שהוא נשא את "נאומו הטוב ביותר מאז ומעולם". וזה היה "הטוב ביותר" קודם כול מפני שכמעט כולו הוקדש לענייני כלכלה ופנים, ועסק בעניינים קונקרטיים.

אבל נראה שהצלחת הנשיא הייתה קשורה בעיקר באופן שבו הגיב על קריאות הביניים. נשיאים אמריקאיים אינם מנוסים בהתנצחויות כאלה. הם נואמים מטלפרומפטר, והטקסט המוכן כמובן אינו כולל התכתשויות רטוריות. אבל לביידן עמד נסיונו הענף בקונגרס - 35 שנות כהונתו בסנאט.

בעיני משקיפים משימתו של הנשיא הייתה לשכנע את הצופים שהוא עומד במלוא כוחו. זו אינה משימה קלה בשביל אדם בן 80, שבשנים האחרונות חזר ונכשל בדיבורו. לא כן הפעם. הוא נשא נאום של כמעט שעה ורבע מבלי להתבלבל, אפילו אילתר, והוא בילה אחר כך כמעט חצי שעה בשיחות קטנות עם חברי קונגרס.

השאלה שריחפה על הנאום הזה הייתה עתידו הפוליטי של ביידן. לוח הזמנים הצפוף של הבחירות לנשיאות מחייב אותו להודיע בקרוב מאוד אם בדעתו להתמודד על כהונה שנייה. הספקות שסיכוי כזה מעורר הם מובנים. אם יתמודד וייבחר, הוא יסיים את נשיאותו בגיל 86.

נאום ביידן הקל על ההחלטה, במובן הזה שהפחית את הסיכוי למרד במפלגתו. כמובן, הרפובליקאים מתפללים להתמודדותו. לא רק שהם יציגו את נשיאותו ככישלון בשלל נושאים, אלא שיוכלו גם לעסוק בגילו.

הסקרים ערב הנאום לא בישרו טובות לביידן. הוא סובל מגרעון פופולריות של עד 10%. סקר בולט אחד הראה שדונלד טראמפ היה גובר עליו עכשיו בהפרש קטן.

בתוך המפלגה הרפובליקאית מתרבים סימני עייפות מטראמפ. אין זה מן הנמנע שביידן יתמודד בשנה הבאה נגד מועמד רפובליקאי צעיר ממנו ב־35 שנה (מושל פלורידה, רון דסאנטיס). ישראלים ראו משהו מעין זה ב־1996, כאשר 26 שנה הפרידו בין המועמדים. הגיל מילא תפקיד אז, והוא כנראה יחזור וימלא תפקיד ב־2024.