"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס: מיצירות המופת המאתגרות ביותר

ג'פרי מיירס מחבר ביוגרפות, משורר ומבקר קולנוע אמריקאי

יציאת הספר "יוליסס"

לפני מאה ואחת שנים, ב־2 בפברואר 1922, יום הולדתו ה־40 של ג'יימס ג'ויס, הסופר העיוור למחצה פרסם את "יוליסס", הרומן המודרני הגדול והחדשני ביותר בזמנו. עלילת הספר מתרחשת בדבלין, עיר הולדתו של ג'ויס, שעה אחר שעה, ממקום למקום, ביום אחד בלבד, ב־16 ביוני 1904.

● מתי הפסקנו לאכול בשר? | תרבות: מאסטרפיס 
● "המתרחצות הגדולות" של סזאן: אחד הציורים החשובים באמנות המודרנית | תרבות: מאסטרפיס 
● "ארוחת בוקר בטיפאני": הספר שמאחורי אחת הקומדיות האהובות בכיכובה של אודרי הפבורן | תרבות: מאסטרפיס

הגיבור, לאופולד בלום, הוא יהודי-אירי, איש מכירות בתחום הפרסום הנשוי למולי, זמרת קתולית, ילידת גיברלטר ובתו של חייל. מותו של בנו התינוק, רודי, משתק את לאופולד מבחינה נפשית, והוא חרד לעשות עוד ילד שמא גם זה ימות. עם אשתו החושנית והיפהפייה הוא כבר לא מקיים יחסי מין, והוא ישן איתה ראש־לצד־רגליים.

יוליסס

כותב: ג'יימס ג'ויס
ז'אנר: רומן
שנת הוצאה: 1922
מספר עמודים: 892 (מהדורה בעברית)
הוצאה: הוצאת מחברות לספרות
תרגום לעברית: יעל רנן (1999)

 עטיפת הספר יוליסס / צילום: ויקיפדיה

רגעי שיא בספר

בפרק "נאוסיקה" מתאר ג'ויס במשפטים קטועים את האקסטזה המינית של בלום כשהוא רואה נערה פלרטטנית בשם גרטי מקדאוול החושפת בפניו את תחתוניה: "תשוקה יוקדת היתה שפוכה על הפנים הללו... היא התכופפה לאחור כדי לראות את הזיקוקים ותפסה את הברך בידיה כדי לא ליפול אחרונית בזמן שהיא מסתכלת למעלה, ואף אחד לא ראה חוץ משניהם כשהתגלו לכל אורכן רגליה המלבבות והחטובות להפליא... היה נדמה לה שהיא שומעת את דפיקות הלב שלו..."

"יוליסס" בנוי באופן מבריק כמקבילה ל"אודיסיאה" של הומרוס. זהו המודל הקלאסי לפיו בנה ג'ויס את האפוס המודרני שלו על אדם רגיל.

בפרק "הקיקלופים" המתרחש בפאב, בלום משתתף בוויכוח פוליטי. כזר ומנודה בין האירים הלאומנים, הוא מבטא ערכים הומניים: "כוח, שנאה, היסטוריה כל זה. אלה לא חיים בשביל בני אדם, עלבונות ושנאה. וכולם אחד יודע שהחיים האמיתיים זה בדיוק ההיפך מזה. מה? אומר אלפי. אהבה, אומר בלום. ההיפך של שנאה, זאת אומרת". דמות בשם "האזרח", שתום עין שיכור, המייצג את הקיקלופ, משליך פחית שימורים של ביסקוויטים, במקום סלע עצום, על בלום הנמלט והנרדף.

בפרק "האדס", בלום נזכר בהתאבדותו של אביו באמצעות רעל. כשמולי התעברה עם בנו לחשה "בוא אליי, פולדי. אלוהים, אני מתה לזה. איך שהחיים מתחילים". מודע לחוסר הנאמנות של מולי הידועה לשמצה, מבודד מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, בלום, כמו ג'ויס, הוא אנטי־דתי. הוא לא מאמין בתחיית המתים: "כשאתה מת אתה מת". בפרק "לסטריגונים" הוא מנגיד בין עברו המאושר להווה המדכא בשלוש מלים מדויקות: "אותי. ואני עכשיו".

הסגנון הווירטואוזי של ג'ויס

בלום הוא בעל רגישות ואינטליגנציה, והוא מבין, מנטלית ופיזית, את הרגשות הכמוסים ביותר של מולי. התכונות האלה גרמו לה להתאהב בבלום כשהתנשקו לראשונה, כפי שמתואר בפרק "פנלופי": "בגלל זה הוא מצא חן בעיניי, כי ראיתי שהוא הבין או הרגיש מה זה אישה".

המפגש מלא התשוקה, ועם זאת העדין, בינה לבין בלום, עומד בניגוד עז למשגל הלוהט בסאונה עם המאהב האנרגטי והחרמן, בוילאן. וכך הוא מתואר בפרק "הסירנות": "'בטיילת הרווקים', טייל הולל מתענבל עזאזל בוילאן, רווק, עם שמש, עם חום, אחוריה הממורטים של הסוסה בטפיפה, בצליפה של השוט, על צמיגים מדלגים; מתערסל, מושבו חמים, בוילאני בקוצר רוח בולעני, בלהט עז נועז..."

הקצב וסגנון הכתיבה הווירטואוזי של ג'ויס מעבירים את המחשבות הייחודיות המאפיינות כל אחת מהדמויות. לבלום רעיונות מהירים, קוטעים זה את זה, חיוניים ומבריקים, והם נורים מתוכו לכל עבר. למולי מקצב חושני כגלים של ים רוגש. גרטי מדברת כתלמידת בית הספר, מפריחה קלישאות מרומנים רומנטיים. דיבורו של סטיבן דדאלוס, המנוכר מאביו ומהווה מעין תחליף לבן המת של בלום, הוא פיוטי ומופשט, משכיל, גאה ועצוב. הם נפגשים בסוף הרומן כשבלום המשוטט לבד מציל את סטיבן מתגרת שיכורים בבית בושת, ומוביל אותו בחזרה לביתו. מולי, אשתו הבוגדנית של בלום, נמשכת לסטיבן, שייתכן אפילו שיהיה מאהבה הבא. הטכניקה של ג'ויס לכתוב בזרם תודעה, רצף בלתי פוסק של רעיונות ללא היגיון פנימי, מכניסה אותנו לראשן של הדמויות, ואנו מכירים אותן יותר טוב מכל דמות ספרותית אחרת.

ההומור בספר - גבוה ונמוך כאחד

"יוליסס", הכולל פנטזיות, פטישים, מציצנות ואוננות, הוא לא רק רומן מעמיק אלא גם מלא שעשוע. ההומור הנמוך והגבוה של ג'ויס כולל גם פעולות מעיים, פארסה מינית וחילול הקודש: ראשי התיבות INRI על הצלב (בלטינית "ישוע הנוצרי מלך היהודים") מפורשות בספר כ"מסמרי פלדה נתקעו פנימה", ואחת הדמויות מדקלמת שיר סאטירי בשם "הבלדה על ישו המתבדח".

בגלל האופן הגלוי בו תיאר ג'יימס ג'ויס את מיניותה הבלתי מרוסנת של מולי, הספר נחשב בארה"ב ובבריטניה לתועבה. הוא יצא לאור, באנגלית, בפריז, ב־1922. ב־1933, ניסה בית ההוצאה "רנדום האוס" להכניס עותק לארצות הברית, אלא שהוא הוחרם על ידי שלטונות המכס, בתואנה שהוא מכיל דברי זימה. במשפט שהתנהל באותה שנה, קבע השופט שהרומן אינו מעורר תאווה. ג'ויס כתב באופן נבואי על ספרו: "הכנסתי כל כך הרבה חידות ורמזים, שהספר יגרום לחוקרים לדון מאות שנים בשאלה 'למה בדיוק התכוונתי', וזו הדרך היחידה לוודא חיי נצח".

הציטוטים מ"יוליסס" הם מהספר שתרגמה לעברית יעל רנן