"ארוחת בוקר בטיפאני": הספר שמאחורי אחת הקומדיות האהובות בכיכובה של אודרי הפבורן

ברוס באוור הוא סופר, משורר, מתרגם ומבקר ספרות, קולנוע ותרבות אמריקאי 

אם הסופר האמריקאי נורמן מיילר היה, או לפחות שאף להיות, ארנסט המינגוויי של דורו, הדור אחרי מלחמת העולם השנייה, הרי שטרומן קפוטה היה הפ' סקוט פיצג'רלד של אותו דור - לירי ובעל סגנון ספרותי מושלם, שאת סופרי דור הביט, בני זמנו, פטר בחמש מילים: "זו לא כתיבה, זו הקלדה".

● האם קומדיה שבסיומה העולם נהרס יכולה להיות מצחיקה כל כך? 
● הציור שסימן את אחת מפריצות הדרך החשובות באמנות במאה ה-20
● מה הופך את "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק לאחת מפסגות הקולנוע במאה ה־20?
● כיצד נולד אחד הלהיטים הגדולים של מוזיקת הג'אז?

בשנות העשרים לחייו, הסופר יליד ניו אורלינס זכה לתהילה בזכות שני רומני התבגרות שהתרחשו בדרום האמריקאי הגותי, שהוכיחו שהוא לא רק יורשו של פיצג'רלד, אלא גם יורשם של אדגר אלן פו וויליאם פוקנר. אחריהם, הוא כתב יומני מסע, תסריטים, ומילים למחזמר בברודווי, שחשפו את יכולת הכתיבה המגוונת שלו, אבל גם העלו את השאלה האם קפוטה, כסופר פרוזה, היה הצלחה חד פעמית.

הדמיון בין יצירותיהם של קפוטה ופיצג'רלד

ואז, לפני 65 שנה, הגיע "ארוחת בוקר בטיפאני". זה לא היה ספר עב כרס, אבל גם הספר של פיצג'רלד, "גטסבי הגדול", היה קצר יחסית. הדמיון בין שתי היצירות לא מסתיים שם.

ב"טיפאני", כמו ב"גטסבי", מספר רגיש ונוסטלגי מגולל את קורותיה של דמות כריזמטית, שזכתה בידידותו והערכתו כשהיה אדם צעיר, שרק התחיל את דרכו בניו יורק. כמו לדמות המיליונר בספרו של פיצג'רלד, גם לגיבורה של קפוטה, הולי גולייטלי בת ה־19 - שגרה עם חתול חסר שם בדירה קטנה באיסט סייד בניו יורק, וחיה על חשבונם של בני הזוג שלה - יש קשרים עם המאפיה, שם בדוי (היא נולדה בשם לולמיי), ועבר מסתורי.

גיבורת הסיפור מלאת הפרדוקסים

המספר בספרו של קפוטה, ששואף להיות סופר ושאת שמו אנחנו לא יודעים, הוא השכן של הולי גולייטלי. במשך כמה חודשים בזמן מלחמת העולם השנייה, שניהם מתקרבים, אבל הם לעולם לא מגיעים לכדי אינטימיות. הולי גולייטלי מתגלה כשילוב של פרדוקסים: בחורה מתוחכמת מהדרום הלבן עם מוסר שנוי במחלוקת, ועם זאת נאמנה מאוד לעקרונות המוסריים שלה.

היא טווה סיפורים ממוצאים לגבי מוצאה באופן כן וגלוי. "היא מזויפת", אומר למספר אחד החברים של הולי גולייטלי, ואז מוסיף: "היא לא מזויפת בגלל שהיא באמת מזויפת. היא מאמינה בשטויות שהיא מספרת".

הולי גולייטלי המפוחדת, הפגיעה, הבורחת מעברה ומעצמה, מכילה מאפיינים אישיותיים גם של קפוטה וגם של אימו השאפתנית מאלבמה, לילי מיי: היא ציפור חופשייה המנסה להישאר לא כלואה, ויחד עם זאת היא נכספת לבית בטוח כמו חנות התכשיטים מכותרת הספר. מבחינתה, "טיפאני" הוא "המקום הטוב ביותר בעולם, שבו לא יכול לקרות שום דבר רע".

לאיזה ז'אנר ספרותי שייך "טיפאני"

הספר "ארוחת בוקר בטיפאני" הוא נובלה, ז'אנר ספרותי שהוא בין סיפור קצר לרומן. תחת הז'אנר הזה נכללים גם "מוות בוונציה" של תומאס מאן, "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד, "לב פשוט" של גוסטב פלובר, ו"הבז הנודד" של גלנוויי וסקוט.

הז'אנר הזה משלב את הדיוק הסגנוני של הסיפור הקצר עם כמות ההתרחשויות שיש ברומן. "טיפאני", ללא ספק, ראוי להיכלל ברשימת הנובלות הגדולות בספרות האמריקאית. אלא שבימינו רוב האנשים לא מכירים את "ארוחת בוקר בטיפאני" כספר, אלא כעיבוד קולנועי של בלייק אדוארדס משנת 1962; או ליתר דיוק, כפוסטר אייקוני בו מונצחת דמותה של אודרי הפבורן בשמלה שחורה של מעצב העל הצרפתי ז'יבנשי.

העיבוד הקולנועי של הנובלה

קפוטה תיעב את הסרט. אדוארדס, שבהמשך הקריירה שלו ביים את סדרת סרטי הקומדיה "הפנתר הוורוד", הפך את הסיפור על קשר אפלטוני ולא סביר, בין שתי דמויות יוצאות דופן, לקומדיה רומנטית. עם כל הקסם של הקומדיה הזו, היא מעט בנאלית, ולעיתים אף וולגרית, ביחס לספר.

הנובלה של קפוטה, בהשוואה לפרוזה שנכתבה באותו זמן, היתה נועזת למדי, הרבה יותר נועזת מהסרט. קפוטה ניצל את אורח חייה המפוקפק של הולי גולייטלי כדי להשחיל בדיחות כמעט בכל עמוד. אבל אחד הדברים הראויים לציון הוא שההומור הגס איננו מחלל את הרגש המעודן שיש ביצירה. ההומור הזה עוזר לסיפור לא ליפול לסנטימנטליות יתר והופך אותו לריאליסטי יותר.

אחרית ימיו של המחבר

"ארוחת בוקר בטיפאני" הוא פנינה ספרותית ייחודית, יצירה של סופר שהיה מודע עוד מנעוריו כי החיים מלאים פגמים, ומצא בספרות הזדמנות לבטא יופי אידיאלי. אחרי "טיפאני", קפוטה כתב את "בדם קר" (1966), ספר על רצח משפחת קלאטר בקנזס ב־1959, שהפך לרב מכר בינלאומי.

למרבה הצער, השנים שהקדיש קפוטה ל"בדם קר", או כפי שהוא כינה אותו "הרומן שאינו סיפורת", צילקו אותו ופגעו במוסר העבודה שלו שכה התגאה בו. את שארית חייו חי בצל הספר הזה וזנח פרויקט אחר פרויקט. הוא התמכר לאלכוהול וסמים, והופיע בתוכניות טוק שואו ועל רחבות הריקודים במועדוני ניו יורק. את היצירה הגדולה שהבטיח זמן רב לכתוב, אפוס רחב יריעה על החברה הגבוהה האמריקאית, הוא מעולם לא כתב. כשקפוטה נפטר בגיל 59, מותו הצטייר כמיתת חסד לאחר דמדומים ארוכים וכואבים.

רבים סבורים כי "בדם קר", בו הקריב את העובדות על מזבח האמנות והפגין יותר אמפתיה לרוצחים מאשר לקורבנות, הוא יצירת המופת של קפוטה. אחרים חושבים ש"ארוחת בוקר בטיפאני". כל רכיבי הנובלה הזו - הדמיון הספרותי, המבנה הנרטיבי, סגנון הכתיבה, הרגש העז הנמצא תחת שליטה, והרצינות המוסרית - מסמנים פסגה אמנותית בקריירה של קפוטה. לאחר צאת הספר, נורמן מיילר, שלא נהג לשבח את מתחריו, אמר: "לא הייתי משנה אפילו מילה ב'ארוחת בוקר בטיפאני'". מיילר אמר הרבה דברים נבזיים בחייו, אבל לספר הזה הוא חלק שבחים.