האחריות על המשטרה צריכה להיות של הממשלה הנבחרת

הכותב הוא שופט בדימוס של בית משפט השלום בירושלים ומרצה במחלקה ללימודים רב־תחומיים במכללת ספיר

כדי להבין את הבעייתיות בניהול המשטרה כיום, די אם נסקור את המצב במדינות אחרות בעולם. יש מדינות בהן המשטרה היא מרכזית, ויש מדינות בהן היא מבוזרת. בבריטניה, למשל, הממונה על המשטרה הוא שר הפנים האחראי על מגוון נושאים ועניינים כולל ענייני הגירה וביקורת גבולות וכן על יחידה M15 (המקבילה הבריטית לשב"כ). בארצות־הברית יש כ־17 אלף סוכנויות משטרה שונות, עירוניות ומדינתיות, עליהן אחראי/ת ראש/ת העיר או מושל/ת המדינה.

המשותף לכל השיטות הוא שהדרג האזרחי הוא בעל הבית הברור. דהיינו, ממנה את מפקדי המשטרה וקציניה הבכירים, קובע את המדיניות ואת מסגרת התקציב ואחראי בפני הציבור על המתרחש. למעשה, לא ידוע על מדינה כלשהי שבה המשטרה כה עצמאית כמו בישראל.

איך קיבלנו לכן בישראל את משרד "המשטרה"? ההיסטוריה בעניין זה ברורה. לפני קום המדינה הוצע כי המשטרה תהיה חלק ממשרד הפנים, כפי שמקובל ברוב מדינות המערב. אולם שר הפנים המיועד יצחק גרינבוים סירב לכך. גרינבוים שכן אז בתוך ירושלים הנצורה, אך את התנגדותו שלח לתל אביב בה אורגנה הממשלה. "כל חיי נלחמתי במשטרה. בשוטרי הצאר הרוסי, בשוטרים בפולין, במשטרת המנדט, אין ברצוני להיות שר המשטרה".

מכיוון שאי־אפשר היה לשכנעו, הוחלט לצרף את המשטרה ל"משרד המיעוטים" שבראשו עמד השר בכור שטרית. שטרית היה יליד הארץ, דיבר ערבית שוטפת והיה קצין במשטרת המנדט. אולם לא נראה היה יאה כי המשטרה תהיה "מחלקה" במשרד המיעוטים, ולכן הוחלט להקים עבורו שני משרדים - משרד המיעוטים ובאופן זמני את "משרד המשטרה".

הזמני הפך לקבוע

משרד המיעוטים בוטל אחרי שנתיים, ונשארנו עם משרד המשטרה בלבד. הזמני הפך לקבוע. חוסר ההיגיון בכך גרם למחלוקת תמידית שנמשכת עד היום. כבר שטרית, השר הראשון, ביקש לנהל את המשטרה, והתעורר ריב בינו לבין המפכ"ל הראשון יחזקאל סהר. שניהם פנו לדוד בן גוריון, שקיבל את עמדתו של סהר דווקא. שטרית, שהיה נוח לבריות, קיבל זאת והפך לשר מעין ייצוגי שכיהן כשר המשטרה מקום המדינה ועד לשנת 1966 (אז פרש עקב מחלה ונפטר מספר חודשים אחר־כך). במשך 18 שנה הוא כיהן כשר באותו משרד, שיא שלא נשבר עד היום.

כדי להבין את הייצוגיות שבתפקידו, די לקרוא את מסקנות ועדת החקירה של בריחת האסירים הגדולה בשנת 1958 מכלא שטה (בריחה בה נהרגו סוהרים, ונמלטו 66 אסירים שרובם לא נתפסו). הוועדה קבעה כי נציב בתי הסוהר ומנהל הכלא התרשלו בתפקידם, והם פוטרו. אולם, היא מצאה כי השר הממונה איננו אחראי, משום ש"התריע בפני נציב שירות בתי הסוהר על המצב הביטחוני הירוד".

החל מהשר שמונה אחרי שטרית (אליהו ששון) וכל השרים שמונו אחר־כך, התעורר מתח רב בין השר הממונה למפכ"ל המשטרה. באחת הפעמים הדיח השר בורג את המפכ"ל הרצל שפיר, בין השאר עקב התנגדותו של שפיר לפיקוח האזרחי עליו.

המתח מובנה גם משפטית. עד היום המשטר המשפטי החל על המשטרה הוא "פקודת המשטרה". זוהי חקיקה בריטית ביסודה שהתאימה למשטר בו הנציב העליון ממנה את המפכ"ל שסר למרותו, נותן למפכ"ל הוראות ומחליפו כרצונו. אלא שאת הנציב החליפה הממשלה ולא שר המשטרה, שנשאר כמעט ללא שליטה על המשטרה. בשלב כלשהו בשנות ה־90 הפך המשרד ל"המשרד לביטחון הפנים", אך עדיין נשאר הקונפליקט בין הדרג האזרחי למפכ"ל וקציניו.

זמן לתקן

מבלי קשר לשאלת שמו של המשרד שיטפל במשטרה, ומי יהיה השר הפרסונלי, את האנומליה הזו צריך לפתור. מי שצריך להיות ממונה על קביעת המדיניות, סדרי העדיפויות, מבנה המשטרה והחקיקה הרלוונטית הוא הדרג האזרחי. הדרג המקצועי במשטרה צריך לבצע באופן מקצועי והוגן את תפקידו, אך תמיד הגוף הנבחר האזרחי הוא האחראי בפני הציבור.

חלק גדול מהתופעות השליליות המיוחסות לעתים להתנהלות המשטרה, היו נפתרות לו הייתה מסגרת אזרחית מפקחת. מאז קום המדינה, כמעט 75 שנה התנהלה המשטרה באופן לא פורמלי ולא מוסדר. הגיעה העת לתקן זאת, ויפה שעה אחת קודם.