הביו־האקר הישראלי שרוצה לפתח חושים חדשים לאנושות

בני אדם נולדים עם מספר מוגבל של חושים, חמישה או שישה, תלוי בהגדרה. אם זכינו להיוולד עם כולם ולמות עם רובם, דיינו. רובנו לא מנסים לארגן לעצמנו חושים נוספים, אבל רובנו איננו ליביו בביץ. 

● בשבוע הבא בגלובס: כל הרגולטורים הבכירים מגיעים לדבר על מצב המשק 
● חוקר המוח שרוצה לשחרר אותנו מהתמכרויות
● החוקרים שמצאו מה הקשר בין אושר לכסף וכמעט קיבלו פרס נובל לכלכלה
● מה אפשר ללמוד משערה לבנה אחת ועוד שורה של מחקרים חדשים 

בביץ הוא ביו-האקר, כלומר, אדם שמנסה לשדרג את הגוף שלו באמצעים שונים באופן עצמאי. בניגוד לביו-האקרים אחרים, שמשנים את עצמם בלבד, בביץ הקים סביב הפעילות הזאת חברה מסחרית, סייבורג נסט (Cyborg Nest).

החברה עדיין קטנה יחסית, אבל היא כבר מציעה שני מוצרים: האחד מאפשר לחוש בכל רגע נתון היכן נמצא הצפון, והשני, המתקדם יותר, מאפשר לא רק לחוש היכן הצפון, אלא גם לחוש במרחב אנשים או מקומות שיקרים ללבכם. 

המכשיר פועל כך: לאחר שתכוונו את המכשיר למקום או לאדם מסוים, בכל פעם שתפנו לכיוונם המכשיר ירטוט, גם אם המקום נמצא במרחק של קילומטרים רבים. אם גם לאותו אדם יקר יש מכשיר של סייבורג נסט, תוכלו להרגיש גם בפעימות הלב שלו. כרגע המוצר נמצא בשלב האבטיפוס ונמצא בשימוש אצל נסייני בתא.

בביץ ניסה את המוצרים האלה קודם כול על עצמו. במשך שנים הוא הסתובב עם מכשיר על גבו והפך למעשה למצפן מהלך. על החוויה הזאת, על החברה שהקים ועל החזון שלו, הוא שוחח איתנו בראיון לקראת כנס Mixiii Biomed, שנערך על ידי ארגון IATI ויתקיים בתחילת נובמבר בירושלים, והוא עתיד להשתתף בו.

להשתחרר מכלי ניווט חיצוניים

המטרה הראשונית של בביץ הייתה לאו דווקא פיתוח מכשיר רפואי, אלא פשוט להרחיב את התודעה. "כל דבר שאנחנו חווים, מרגישים או חושבים - מקורו בחוש. אם יהיו לנו עוד חושים, האם נוכל ליצור, להרגיש ולחשוב ממקום חדש?", הוא אומר.

בביץ נחשף לנושא כשחבר הכיר לו את ניל הארוויסון, "בחור שיש לו אנטנה מושתלת על הראש כי הוא עיוור צבעים לחלוטין, ממש רואה שחור-לבן, והוא אמן. הוא בנה אנטנה שמצלמת את מה שמולו ומתרגמת לו את עולם הצבעים לוויברציות שהוא מרגיש בראשו. כך התחלתי לחשוב על חושים ועל האופן שבו הם - בעצם רק הם - משפיעים על תפיסת העולם שלנו".

הוא בחר לבנות מכשיר שחש את מיקום הצפון גם משום שזה פשוט יחסית, וגם משום הפער בין יכולות הניווט שלנו לבין היכולות של חיות מסוימות. הן יודעות היכן הן נמצאות ביחד לכיווניות של כדור הארץ, ולנו אין מושג. "יכולות הניווט המנוונות יחסית של בני האדם נובעות כנראה מההיסטוריה שלנו, שבה ישבנו בדרך כלל במקום אחד, למדנו סימני דרך באותו מקום, וזה הספיק לנו. אבל היום בני האדם זזים הרבה יותר מכפי שהם זזו בהיסטוריה, ואנחנו תלויים לשם כך באופן מוחלט באמצעי ניווט חיצוניים".

לא כל כך קשה לשאת על עצמנו מצפן באופן קבוע, והיום בעצם לכולם יש כזה בטלפון. "אבל ההבדל בין מצפן לבין חוש צפון הוא שאת צריכה לקבל החלטה מודעת להעיף מבט במצפן, בעוד חוש הוא משהו שקיים כל הזמן".

איך הייתה החוויה להסתובב עם מוצר כזה עליך?
"ההבנה לאיזה כיוון אני פונה כל הזמן אפשרה לי להבין איך מקומות שונים קשורים אלה באלה".

בביץ מאמין שחוש מיקום נוסף ישפיע על בני אדם גם ברמה הרגשית וייתן להם תחושה של חיבור חזק יותר לעולם הגשמי, בתקופה שבה אנחנו הולכים ומתרחקים ממנו. "אם אני משוחח עם חבר שלי בטלפון, אני יכול להרגיש איפה הוא באמת נמצא ביחס אליי. וזה קורה בלי שהחבר צריך לעשות משהו אקטיבי כדי להוסיף את המידע הזה".

אחת הנסייניות של המוצר אמרה: "אפל ווטש אימן את החושים שלי כך שאני יודעת שכאשר משהו רוטט על הגוף שלי, מישהו צריך ממני משהו. זו הרגשה לא נעימה. לעומת זאת הסנטרו (המוצר של סייבורג נסט) אימן את הגוף מחדש. הרטט שלו הוא לא מישהו חיצוני שדורש ממני משהו, אלא פשוט חלק ממני".

למוצר הזה, גם אם לא נועד מלכתחילה לשימוש רפואי, עשויים להיות יישומים מעניינים בעולם הרפואה. לדוגמה, ככלי עזר לתנועה של עיוורים במרחב. זאק הורץ, פעיל זכויות של בעלי מוגבלויות ואדם עיוור המשתמש במוצר של בביץ, אמר בפודקאסט שלו כי המוצר, שמדווח לו פיזית כל הזמן היכן נמצא הצפון והיכן נמצא ביתו, איפשר לו ליצור מפה מנטלית הרבה יותר רחבה של סביבתו.

"כעיוור, תחושת הכיוון שלי קיימת כשאני יוצא מהבית ובמרחב שסביב הבית, אבל היא מתבלבלת מהר. אחרי נסיעה במכונית אני אבוד", הסביר והוסיף כי הטכנולוגיה הקיימת לעיוורים מאפשרת לך לא להתנגש בדברים, אבל מכשיר כמו סנטרו מאפשר חוויית מרחב מספקת יותר. לדבריו, עם הזמן הוא שוכח שהוא לובש את המוצר, אף שהוא ממשיך להתייחס למידע שמגיע מהמכשיר - ממש כמו חוש.

לא לקחת ביס מכל תפוח

בעולם הביו-האקינג, נראה שאין גבול כמעט למה שאנשים מוכנים לעשות לעצמם כדי לעבור חוויה ייחודית ולהרחיב את יכולותיהם. יש שהשתילו מגנטים בקצות האצבעות כדי למשוך אליהם חפצים בהינף יד, מדען אחד השתיל מכשיר שמאפשר לו לתקשר עם אישתו במעין טלפתיה (היד שלו מחושמלת בכל פעם שאשתו בלחץ), אחרים השתילו שבבים באצבע המקושרים לכרטיס האשראי שלהם, והם יכולים לשלם בלי לקחת איתם ארנק, טלפון או שעון. צוות ביו־האקרים מקליפורניה פיתח טיפות עיניים שיכולות לתת למשתמשים בהן ראיית לילה ללא שימוש במשקפיים מיוחדים.

 המכשיר שנותן את ''תחושת הצפון'' / צילום: יח''צ

ביו-האקר אחר, שגורלו היה מוצלח פחות, הוא ריץ' לי, שביקש להשתיל ויברטור, כדי לתת לנשים שאיתו חוויית מין טובה יותר. לפני כן הוא השתיל אוזניות בתוך האוזניים שלו שפענחו גל סונאר שהוא שידר וקלט, כמו עטלף, כדי לפתח יכולת לנווט במרחב בלי חוש הראייה. המוטו של לי, כמו של ביו-האקרים רבים, היה ש"קבלת המגבלות שהושתו על בני אדם על ידי הטבע היא כניעה לא הכרחית".

המוצר של בביץ נחשב יחסית עדין בתחום הביו-האקינג. הוא אינו מושתל, אלא לביש. בשיחה עמו, ניכר הבדל נוסף בינו לבין ביו-האקרים אחרים: בעוד שהם רוצים למתוח את גבולות האפשרי לבני אדם ולנסות רעיונות יותר ויותר קיצוניים, בביץ רוצה לפתח תחילה מוצר כמה שיותר פשוט ולהביא אותו לכמה שיותר אנשים. הוא מתקשה לענות על השאלה מדוע חשוב לו שלכולם, ולא רק לו, יהיו חושים נוספים, אבל בעוד שביו-האקרים אחרים מרוכזים יותר בעצמם, בביץ רוצה לשנות את העולם. "אני רוצה לעשות אימפקט", הוא אומר.

מנקודת המבט הזאת, סייבורג נסט הייתה צריכה קודם כול להחליט אילו מוצרים היא לא תפתח. כשהחברה הוקמה, מציאות מועשרת לדוגמה כבר טופלה על ידי ענקיות כמו גוגל ופייסבוק, וממילא זה לא היה הכיוון שאליו חתר.

"לא רצינו להעמיס עוד על העיניים ועל האוזניים. אלה ממילא כבר מוצפים במידע חיצוני, דרך אוזניות או מסכים. בחרנו בחוש המגע, כי הוא החוש הכי רגשי שיש לנו. בסופו של דבר אין דבר שהמוח חווה כנוכחות אמיתית בעולם או כמגע אמיתי עם בני אדם יותר מאשר מה שקורה לחוש המישוש".

זאת אולי דווקא סיבה לעזוב את החוש הזה בשקט ולא לערב גם בו מניפולציות מטא-ורסיות.
"היסטורית, הסיבה שבני אדם עזבו את החוש הזה בשקט היא תרבותית. אנחנו נהיים חברה שאומרת לשמור מרחק, לא לגעת, ובני אדם כמהים לכך שגם בתקשורת הוירטואלית שלהם יהיה מגע".

לתקשר פיזית גם במטא-ורס

בתחילת הדרך, המוצר של בביץ היה מושתל כמו מוצרי ביו-האקינג אחרים. בביץ השתיל אותו בגבו, ו"החוויה הפיזית הייתה של כאב ודלקת ודחייה של השתל. תהיתי בשביל מה. עזבתי את השתלים", הוא אומר. "המוצרים של עולם הביו-האקינג הם בדרך כלל מושתלים מתוך אידיאולוגיה של איחוד החידוש עם הגוף שלך, להפוך לסייבורג, אבל אם אני מחפש את החוויה של המוח, ההשתלה ממש לא הכרחית".

ביו-האקרים רבים הם חלק מתנועת הסינגולריטי, ורוצים לאחד את האדם עם המכונה. הם רואים עתיד שבו החושים הנוספים יהיו מושתלים אצלנו במוח.
"לא אני. יש לי תחושה כאילו האנושות רצה מאוד מהר כדי לשחק עם כל הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותה, כמו ילד שיש מולו קערה של תפוחים והוא נוגס ביס אחד בכל תפוח, ובסוף כל התפוחים הולכים לפח. זה קשור עבורי קצת למה שאנחנו עושים לכדור הארץ.

 חמשת החושים. ניסיון להעצים את היכולות הקיימות / צילום: Shutterstock

"אנשים אומרים 'בואו נעשה משהו עוד ועוד יותר משוגע', אבל מי ישתמש בזה? והשאלה המשלימה היא - מה אני יכול לעשות ועוד לא עשיתי עם מה שיש לי ביד, בלי לבנות הר כדי להיפטר מזבוב. ישראל היא מקום של פטנטים והמצאות חדשות וטכנולוגיה שמובילה את הצורך, אבל אני לא בטוח שזה הכיוון שאליו העולם צריך ללכת, אלא למצות יותר ממה שכבר יש".

כשאתה מדבר על הרחבת התודעה החושית, האסוציאציה הטבעית היא סמים פסיכדליים. הם לא מוסיפים חושים, אבל הם בהחלט משנים אותם ואת האופן שבו המוח מתייחס אליהם.
"אני מאוד בעד פסיכדליה כשהיא מגיעה למקומות של עשייה חיובית. אני שמח שהעולם מתחיל להיפתח לזה, מתחיל להבין את מה שנמצא סביבנו".

מה מצב המוצר והחברה היום?
"אנחנו בתהליך של מעבר מחברה שפונה ישירות לצרכן לחברה שמטמיעה את הטכנולוגיה שלה בתעשיות, כמו תעשיית העזרים לעיוורים. אנחנו עובדים עם האוכלוסייה האוטיסטית על כל מיני תדרים של מגע, שמצד אחד לא יהיו רגישים מדי אליו ומצד שני יאפשר להם תקשורת טובה. והדבר הבא הוא לתקשר עם אנשים באופן פיזי במטאוורס, להרגיש את הדופק או את הרגשות שלהם, בלי חליפת מגע או איזו כפפה מטורפת. לא שאני נגד זה, אבל אנחנו מאמינים שעם מוצר פשוט נגיע ליעד הרבה יותר מהר".

למוצרים של סייבורג נסט אין טכנולוגיה עתידנית. זהו מכשיר איכון לביש ורוטט. לכן גם קשה להשיג לחברה מימון - הפטנטים לא חזקים. עד היום החברה גייסה מיליון דולר ממשקיעים פרטיים.

באילו חושים נוספים אתה רוצה לעסוק בעתיד?
"שמיעה. לא במטרה להוסיף תוכן אלא לאפשר שמיעה בתדרים שאנחנו לא חווים ולמרחקים שאנחנו לא מכירים. אבל זו באמת חשיבה הלאה, כרגע אנחנו רוצים למצות את הקיים".

הבית הנטוש בערד, הראיון ששינה הכול והחיים במחתרת הקולנועית

ליביו בביץ נולד ברומניה ועלה עם הוריו לישראל בגיל 10. המשפחה השתקעה בערד, ובשנים הראשונות לא הייתה להם פרנסה. הם התגוררו בבית נטוש, בלי חשמל. "יום אחד הגיעו עיתונאים מ'ידיעות אחרונות' לסקר את הסיפור הזה של המשפחה שנאלצה לגור בבית נטוש. וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הופעתי בטלוויזיה", מספר בביץ. האירוע הזה, הוא אומר, הפך להיות אירוע מכונן בחייו. אז הרגיש לראשונה את הכוח לעשות שינוי.

במהרה הוריו החלו לעבוד במקצועות טכנולוגיים והמשפחה הסתדרה כלכלית, אבל הילדות הותירה בו חותם. "כשבאים מבית עני", הוא אומר, "יש שתי אופציות. או שאתה שונא הכול או שאתה נלחם". הוא הצטרף לנוער העובד, היה קצין בצה"ל ועבד עם אוכלוסיות מיוחדות. ואז הלך ללמוד קולנוע.

"אבי ואני מנהלים דיון מתמשך בשאלה אם אדם קודם צריך לעשות בחיים את מה שהוא צריך או את מה שהוא רוצה. לאבי לא הייתה ברירה, הוא עשה מה שצריך, והיום נהנה ממה שהוא עושה. אני הולך על שני המסלולים בכל הכוח".

מחתרת של קולנוענים

אחרי שסיים את לימודי הקולנוע במנשר בהצטיינות, הוא יצר את הסרט "אני במשרה מלאה", שלמעשה מתכתב עם הוויכוח שלו עם אביו. הסרט הוא על סופרים שפרסמו את ספריהם לראשונה בגיל מאוחר. בזמן הצילומים הוא נחשף לקולנוען אורן יעקובוביץ' ולרשת Videre EST Credere ("לראות זה להאמין" - שם מעניין לאור העיסוק הנוכחי של בביץ), קבוצה מחתרתית של קולנוענים בתחום זכויות אדם, וחייו השתנו שוב.

תחת שם המחתרת "קרלוס", בביץ הסתובב בעולם והנחה קבוצות מיעוטים או מתנגדים מסוגים שונים, כיצד לצלם בחשאי הפרות של זכויות אדם, ואז סיכן את עצמו בשטח כדי לקבל מהם את ההקלטות ולהביא אותן לשידור. במאמר שנכתב על הקבוצה באתר Wired, תואר כיצד הוא מסתובב באפריקה תוך שהוא מגן בגופו על המזוודה המכילה את החומרים הרגישים, ובכל רגע מקבל שיחה מאחד מתשעה טלפונים שהוא מחזיק כדי לייעץ לארגונים השונים. בכל שיחה, נמצא כנראה על הקו מישהו בסכנה. העצה של קרלוס יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

"פחדתי על החיים שלי"

הארגון מעולם לא פעל בישראל. "עד היום כואב לי שכשאומרים לישראלים 'פעילי זכויות אדם' הם נרתעים", אומר בביץ. בשלב מסוים התשישות הנפשית והפיזית הכריעה אותו. "פחדתי על החיים שלי ובעיקר בגלל האחריות שלי על החיים של אחרים. זה היה מוגזם".

אחד התפקידים של בביץ בארגון היה לבנות את המצלמות, כך שיהיו יותר ויותר קטנות ונסתרות. תמיד הייתה לו זיקה לטכנולוגיה, גם אם לא הכשרה בתחום. החשיפה הממושכת למצלמות זעירות ולבישות בתנאים מאתגרים, קירבה אותו טכנולוגית ורעיונית גם לעולם הביו-האקינג. "גם פה עשינו שימוש חדש בטכנולוגיות קיימות".

תעודת זהות: ליביו בביץ 

אישי: נולד ברומניה ועלה לישראל עם הוריו בגיל 10. כיום מתגורר בבריטניה
מקצועי: למד קולנוע במנשר ובהמשך הצטרף לקבוצה מחתרתית של קולנועים הפעילים למען זכויות אדם בעולם. אחד מתפקידיו בקבוצה היה לבנות את המצלמות כך שיהיו קטנות ונסתרות, ולבישות בתנאים מאתגרים. כך התקרב טכנולוגיות ורעיונית לעולם הביו-האקינג, והקים את סייבורג נסט, סטארט-אפ שנמצא בתחילת דרכו וגייס עד כה כמיליון דולר. החברה פועלת מלונדון
עוד משהו: שם המחתרת שלו בקבוצת הקולנוענים למען זכויות אדם היה "קרלוס"