בתקופה האחרונה הקואליציה הרעועה ממילא הולכת וחורקת, וכמעט בכל שבוע מתרחש אירוע שגורם לתחושה שהיא מגיעה אל קיצה. כשח"כ יואב גלנט נשאל על מצב הממשלה והעומד בראשה, נפתלי בנט, הוא השיב כך: "אני חושב שבנט הוא לא ראש ממשלה, הוא מזכיר הממשלה. כי אין לו רוב בממשלתו. מעולם לא היה מצב במדינת ישראל שלראש הממשלה אין רוב. יש לו שלושה שרים". מצבו של בנט, כמי שעומד בראש ממשלה למרות שמפלגתו קטנה מאוד הוא ללא ספק ייחודי, אבל האם חוץ מהממשלה הנוכחית תמיד היה למפלגתו של ראש הממשלה רוב מוחלט בה?
מבדיקת הנתונים עולה תופעה מעניינת. מקום המדינה ועד לשנות ה-80 תמיד היה למפלגה השולטת רוב מוחלט בממשלה. השיא נרשם ב-1974, אז בממשלת רבין הראשונה החזיקה העבודה ב-84% מהשרים בממשלה (16 מתוך 19). מנחם בגין הגיע להישג דומה (81%) בממשלתו השנייה, שהוקמה ב-1981. הרצף הזה נשבר ב-1984 על ידי ממשלה ייחודית שקמה לראשונה בישראל: ממשלת הרוטציה של שמעון פרס ויצחק שמיר. ההסכם הקואליציוני בין המערך לליכוד קבע "שוויון במספר השרים בין המערך לליכוד", כלומר ממילא מנע רוב של מפלגה כלשהי, וצירופן של מפלגות נוספות לממשלה הקטין אף יותר את הנתח של המערך והליכוד מתוך שרי הממשלה.
בממשלה הבאה שקמה ב-1988, שוב ממשלת אחדות הפעם בראשות שמיר וללא רוטציה, כבר ירד נתח השרים ממפלגת ראש הממשלה לכ-35% בלבד (הנתון הנמוך אי פעם עד לממשלה הנוכחית). הממשלות הצרות של שנות ה-90 שוב העלו את הנתח של מפלגת ראש הממשלה אל מעל ל-50%, ולאחר מכן בשל שינוי שיטת הבחירות שוב נרשמה ירידה. מתוך שש הממשלות האחרונות (לא כולל הנוכחית) שהוקמו מאז 2003, בשלוש לראש הממשלה היה נתח של 50% או יותר משרי הממשלה ובשלוש לא היה לו נתח כזה.
גלנט מסר לנו בתגובה כי "ברוב הממשלות עד היום (לא כולל ממשלות בבחירה ישירה 2001-2003) היה לראש הממשלה רוב של שרים ממפלגתו בממשלה או קרוב לזה. כלומר, לסיעתו של ראש הממשלה היו מחצית או קרוב לכך מחברי הממשלה כך שהיתה להם היכולת להעביר בממשלה את רוב ההחלטות אותן רצו, לעיתים נדרש סיוע של סיעה ידידותית נוספת. לעניין הזה ניתן לראות את פרסום המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת 'גרעין השליטה של סיעת ראש הממשלה' ולהבין את הקושי של בנט, זו הסיבה שהוא על תקן מזכיר ממשלה ולא ראש ממשלה".
בדקנו גם את הפרסום שאליו הפנה אותנו גלנט שכולל גרף שעוסק בנושא דומה, אך לא זהה. מדובר בניתוח של פרופ' עופר קניג שעניינו ה"גודל היחסי של סיעת רה"מ המיועד בתוך הקואליציה". כלומר, הספירה היא של חברי כנסת ולא של חברי ממשלה (לבנט היו עם הקמת הממשלה 6 מתוך 61). כך או כך, גם מהגרף הזה ניתן לראות כי הסיטואציה הנוכחית היא אכן ייחודית, אך היעדר הרוב המוחלט אינו כזה. אגב, פרופ' קניג מציין במאמרו כי מצבו של בנט הוא ללא ספק חריג גם בפרספקטיבה עולמית, אך ניתן למצוא כיום דוגמאות דומות במדינות כמו בלגיה ולטביה.
בשורה התחתונה: דבריו של גלנט לא נכונים ברובם. ממשלתו של בנט היא אכן מקרה חריג מאוד ביחס לעבר בכל הנוגע ל"נתח" השרים של ראש הממשלה מתוך כלל הממשלה. יחד עם זאת, מאז שנות ה-80 היו לא מעט ממשלות שבהן מספר השרים שהגיעו ממפלגתו של ראש הממשלה היה נמוך מ-50%. מבין שש הממשלות האחרונות שלוש היו כאלה.
תחקיר: אוריה בר-מאיר
לבדיקה המלאה לחצו כאן
שם: יואב גלנט
מפלגה: הליכוד
תוכנית: המטה המרכזי, רשת 13
תאריך: 21.5.22
ציטוט: " מעולם לא היה מצב במדינת ישראל שלראש הממשלה אין רוב (בממשלתו)"
ציון: לא נכון ברובו
ח"כ יואב גלנט (הליכוד) התראיין ל"המטה המרכזי" ברשת 13, ונשאל על-ידי המראיינת אילה חסון על מצבו של ראש הממשלה נפתלי בנט לאור הזעזועים שעברה לאחרונה הקואליציה. גלנט השיב כך: "אני חושב שבנט הוא לא ראש ממשלה, הוא מזכיר הממשלה. כי הוא, אין לו רוב בממשלתו. מעולם לא היה מצב במדינת ישראל שלראש הממשלה אין רוב. יש לו שלושה שרים".
פנינו לגלנט כדי להבין בדיוק למה הכוונה בדיוק ב"רוב לראש הממשלה". קיבלנו מגלנט את התגובה הבאה, בצירוף גרף של המכון הישראלי לדמוקרטיה (שנכלל במאמר הזה של פרופ' עופר קניג שפורסם בסמוך להשבעת הממשלה): "לרוב הממשלות עד היום (לא כולל ממשלות בבחירה ישירה 2001-2003) היה לראש הממשלה רוב של שרים ממפלגתו בממשלה או קרוב לזה.
כלומר, לסיעתו של ראש הממשלה היו מחצית או קרוב לכך מחברי הממשלה כך שהיתה להם היכולת להעביר בממשלה את רוב ההחלטות אותן רצו, לעיתים נדרש סיוע של סיעה ידידותית נוספת.
לעניין הזה ניתן לראות את פרסום המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת 'גרעין השליטה של סיעת ראש הממשלה' ולהבין את הקושי של בנט, זו הסיבה שהוא על תקן מזכיר ממשלה ולא ראש ממשלה".
הגרף שגלנט שלח מראה את גרעין השליטה בממשלות בשבוע הראשון להשבעתן מאז ממשלת רבין השנייה ועד היום (לא כולל ממשלת פרס). עם זאת, בעוד גלנט דיבר גם בראיון וגם בתגובה על מספר השרים, הגרף, כלשונו של עופר קניג, מציג את "הגודל היחסי של סיעת רה"מ המיועד בתוך הקואליציה", כלומר הספירה היא של חברי כנסת ולא של חברי ממשלה. בכל מקרה, מהגרף ניתן לראות שאכן בנט נמצא במצב חריג: למפלגתו (לא כולל עמיחי שיקלי שהצביע נגד הממשלה) יש בסך הכל 10% מחברי הקואליציה. הממשלה הבאה בתור היא ממשלת שרון הראשונה, עם גרעין שליטה של 24% בלבד, וכאמור אותה גלנט לא ספר ומסיבה מוצדקת: שרון ניצח בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, מבלי שהשתנה הרכבה של הכנסת שנבחרה ב-1999, בה מפלגת ישראל אחת (העבודה) זכתה ליתרון. הבאה בתור היא ממשלת ברק, שגם הוקמה במסגרת שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. לאחר מכן נמצאת ממשלת נתניהו השנייה (2009), עם 36%. לכל הממשלות האחרות ברשימה היו לפחות 40% שליטה, כשלממשלת רבין השנייה ולממשלת שרון השנייה היה רוב מוחלט.
כפי שעולה מהגרף ומהתגובה של גלנט עצמו, לא ניתן להגיד שזו פעם ראשונה בה אין לראש הממשלה רוב בתוך הממשלה, וכאמור הגרף לא מאשש או סותר את דבריו, כיוון שהוא לא מודד את מה שגלנט ביקש למדוד. ראוי גם לציין שקניג, שהכיר בכך שגרעין השליטה של בנט הוא הנמוך בתולדות ישראל, הוסיף: "אמנם ראשי ממשלה מגיעים לרוב ממפלגות גדולות, אבל האפשרות לממשלה שבראשה יעמוד מישהו ממפלגה קטנה בהחלט קיימת בהשוואה בינלאומית. לדוגמה, בבלגיה ובלטביה מכהנים כיום ראשי ממשלה כאלה".
כיוון שהגרף לא רלוונטי לטענתו של גלנט, בדקנו את המדד שלו בעצמנו: בדקנו את שיוך השרים ביום השבעת הממשלה. שרים שאינם חברי כנסת נבחנו בהתאם להשתייכותם המפלגתית. לאחר מכן אלו חושבו מתוך סך השרים. סגני שרים לא נספרו. הדבר נבחן באמצעות הנתונים באתר הכנסת על ממשלות ישראל וסיעות הכנסת. את הממצאים ריכזנו בטבלה הבאה (בה ניתן למצוא קישור לכל אחד מהפרוטוקולים של הצגת השרים במעמד השבעת הממשלה).
מהטבלה עולה שעד 1984 למפלגת השלטון תמיד היה רוב מוחלט. השיא נשבר בממשלת רבין הראשונה שקמה ב-1974, בה המערך השיג שליטה בכ-84% מהממשלה. מנחם בגין הגיע להישג דומה (81%) בממשלתו השנייה שהקים ב-1981. ב-1984, כאמור, הרצף הזה נשבר. מה שקרה אז זה שקמה ממשלת הרוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר. סעיף 1.2 א) להסכם הקואליציוני בין המערך לליכוד קבע: "שוויון במספר השרים בין המערך לליכוד". רק מתוקף הסכם זה לא היה ניתן להגיע לרוב מוחלט שכן התקרה למפלגת השלטון הוגבלה ל-50%, ומרגע שצורפו מפלגות נוספות לקואליציה גם זה לא היה אפשרי. כך המערך שלט ב-45% מהשרים. עד בואה של הרוטציה ב-1986 (שלמעשה יצרה ממשלה חדשה) הממשלה התרחבה, וכששמיר נהיה ראש הממשלה לליכוד היו רק 44% מהשרים.
בממשלת האחדות שקמה ב-1988 בין המערך לליכוד, בראשה עמד יצחק שמיר, נתנה לליכוד 34% בלבד מהשרים. לאחר נפילת הממשלה ב-1990 במסגרת התרגיל המסריח והקמת ממשלה צרה, כוחו של הליכוד עלה לכמעט 58%. גם בממשלת האחדות של נתניהו ב-2020, לליכוד לא היה רוב בקרב השרים (41%). אמנם גולדה מאיר הצליחה לשמור על הרוב של המערך בממשלות האחדות שהקימה ב-1969, אך בתקופה זו למערך היו קרוב ל-60 מנדטים, מה שהגביר מאוד את כוח המיקוח שלה, בניגוד לממשלות אחדות אחרות שקמו לרוב כתוצאה מתיקו פוליטי. הדבר יכול לרמז על כך שבממשלות אחדות, כמו זו שקמה כעת, למפלגת השלטון קשה יותר להגיע לרוב בתוך הממשלה. אין פירוש הדבר שמיעוט שרים למפלגת השלטון מוגבל לממשלות אחדות: בממשלת אולמרט וכמו כן בממשלות נתניהו שהוקמו ב-2009 וב-2013 לא היה רוב מוחלט של שרים למפלגת השלטון (בממשלה שקמה ב-2013 לא נספרו שרי ישראל ביתנו למרות הריצה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו).
עם זאת, גלנט צודק שהממשלה הנוכחית היא מקרה חריג, שכן כמעט תמיד מפלגת השלטון מחזיקה לפחות 30% מהשרים. לימינה, לעומת זאת, היו רק 11% מהשרים כשמתן כהנא עדיין היה השר לשירותי דת. מדובר, שוב, בשיעור הנמוך ביותר בתולדות המדינה. השיעור הנמוך ביותר לאחר מכן הוא בממשלות האחדות של שרון ושל שמיר מ-1988, בהן למפלגת השלטון היו 35%.
לסיכום, היו כמה וכמה ממשלות שלא הצליחו להשיג רוב מוחלט בקרב שרי הממשלה. התופעה בולטת למדי בקרב ממשלות אחדות. עם זאת, בממשלה הנוכחית יש לימינה רק 11% מקרב השרים, בעוד לרוב גם מפלגות שלטון שלא מצליחות להגיע לרוב של שרים מחזיקות בלפחות 35% מהם. לכן דבריו של גלנט לא נכונים ברובם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
