המועצה הארצית מחלישה את כוחו של הציבור, אבל זו דווקא בשורה חיובית

מצוין: קיצור מלחמות ההתשה בהתנגדויות התכנון

במדינה דמוקרטית, שמורה לנו הזכות הבסיסית למחות על צעדים ותוכניות שהממשלה מנחיתה עלינו פה ושם. ויחד עם זאת, ודאי בכל הנוגע לאופנת ההתנגדויות לפרויקטים ולתוכניות נדל"ניות, הגולם מזמן קם על יוצרו. מי שמחפש סיבה לקושי של המדינה לשחרר מספיק היצע של דירות (ותחנות כוח, ומתקני טיהור שפכים ועוד ועוד), צריך לחפש אותה גם בערימת ההתנגדויות שמציפות את הערכאות השונות.

מדי פעם הפוליטיקאים שלנו משתעשעים במחשבה להטיל אגרות שונות שיצמצמו את התיאבון להגשת התנגדויות, אבל אין להם באמת אומץ ציבורי לעשות זאת. אז בינתיים, צריך לברך את המועצה הארצית לתכנון ובנייה שהחליטה השבוע לכל הפחות להגביל את הנפח של אותן התנגדויות - מעשרות רבות ואפילו מאות עמודים בכל התנגדות, ל-12 עמודים לכל היותר. וכמו שכתבו במועצה, "יישום התקנות יחייב כתיבה ממצה וממוקדת של הטיעונים לגופם, דבר העשוי לחסוך במשאבי זמן וכסף, הן למגישים עצמם והן למוסדות התכנון. הדבר עשוי להוביל לייעול ההליכים במוסדות התכנון השונים, ויש בכך כדי למנוע טענות סרק במטרה להאריך את הליכי התכנון השונים או לגרום להתשת הצדדים המעורבים". הלוואי.

בלתי מספיק: מה עם חמץ ברכבת הקלה?

זה לא רק שהממשלות שלנו כבר לא מסוגלות לכוון קדימה לטווח ארוך ואפילו רק לטווח הבינוני, הן גם איבדו את היכולת להתעלות מעל הפרטים, כדי לנסות לפחות לראות את התמונה המלאה ואת המכלול שמעל הפרטים הקטנים.

המשבר סביב הכנסת החמץ לבתי חולים בפסח, העילה הרשמית לסערה הפוליטית, היא רק דוגמה אופיינית. כמו דיוני הסרק האחרונים בנוגע להפעלת הרכבת הקלה בשבתות. או המלחמות חסרות התכלית בנוגע למסחר הפתוח בתל אביב ובכלל בשבתות. אינספור קרבות קטנים שלא מובילים אותנו לשום מקום ושבוודאי לא מנסים לייצר פשרות והבנות שיתאימו למכנה המשותף הרחב ולעיצוב סטטוס קוו חדש ואמיתי.

אלוקים נמצא בפרטים, אבל בני האדם לא פעם טובעים בתוכם. וכשזה קורה, אף אחד כבר לא עוצר לחשוב מהי בעצם המטרה - שאלות חשובות ומהותיות כמו צביון המדינה היהודית, הרצון להפחית חילול השבת, הדאגה לעובדים שראויים ליום חופש ועוד - ואנחנו נשארים רק עם האמצעי הפוליטי, הפופוליסטי והקטנוני. זה שמוביל בכל פעם מחדש להשגת ניצחונות פירוס מזדמנים עבור אחד הצדדים.