בית המשפט העליון נגד השופטת אגמון-גונן: "סוף מעשה במחשבה תחילה"

באפריל 2021 אישרה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן בקשת הסתלקות עסקה בטענה ל"הפקרתן של עשרות משפחות בשכונת גבעת עמל" • בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על פסיקתה וקבע כי יש לבטל את פסק דינה

שופט העליון נעם סולברג / צילום: רפי קוץ
שופט העליון נעם סולברג / צילום: רפי קוץ

בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על פסיקת השופטת מיכל אגמון-גונן בעניין התובענה הייצוגית בשם משפחות גבעת עמל. לדברי שופט העליון נעם סולברג, אליו הצטרפו השופטים דוד מינץ ויעל וילנר, יש לבטל את פסק דינה של השופטת אגמון-גונן, אשר ניתן בניגוד לחוק ולפסיקה, תוך קביעת עובדות רבות שלא נדרשו לצורך בירור ההליך ומבלי שניתן למדינה להגיב לטענות אלה טרם קביעתן בפסק הדין. השופט סולברג סיים את פסק דינו בביקורת חריגה על התנהלות אגמון-גונן וכתב: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

באפריל 2021 אישרה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן בקשת הסתלקות של מגישי התובענה הייצוגית, תוך שהיא פוסקת לכל אחד מהם גמול בסך של 15 אלף שקל בהיותם תובעים ייצוגיים, ולבאי-כוחם נפסק שכר-טרחה בסך של 250 אלף שקל.

התובענה הייצוגית עסקה בטענה ל"הפקרתן של עשרות משפחות בשכונת גבעת עמל, הזנחתם להבטחות שניתנו להם על-ידי גורמים מוסמכים, ממדינת ישראל ושלוחותיה ועד לעיריית תל אביב יפו וראשיה. תביעת פיצוי ונזק על הפקרתן למגורים ללא תשתיות, על מגוריהם ותנאי חייהם הנתונים לפגעי טבע ומחלות ולפגיעה ישירה בנכסיהם ובקניינם. הפקרתן לתרבות הכסף וההון הגדול אחרי המוסדות המוסמכים והציבוריים שהתעלמו מכל הבטחה וזכויות".

הקבוצה הנפגעת הוגדרה בבקשה האישור ככוללת את "כל המשפחות אשר התגוררו וגרו בגבעת עמל לדורותיהם החל משנת 1949", ונטען כי לזכותם עומדת שורה ארוכה של עילות תביעה. 

השופטת אגמון-גונן קבעה בסיומו של הליך ההוכחות כי "לאחר קריאת כלל החומר בתיק ושמיעת העדויות, עולות בעיות בהתייחס לתביעה, ובין היתר כי לאור העובדה שרבים מתושבי המקום עזבו וקיבלו פיצוי, אזי לא ברור האם נותרה 'קבוצה', והאם מתאימה התובענה להתברר כייצוגית, וכן עולה סוגיית ההתיישנות".

לצד זאת, בית המשפט המחוזי עמד באותו דיון על הצורך ב"הכרה באותו עוול היסטורי אשר לטענת התובעים אירע להם", ועל כן הוצע למגישי ההליך לבחור במסלול של "הסתלקות מתוגמלת". מגישי ההליך קיבלו את הצעת בית המשפט, אולם המדינה והעירייה מצדן הסכימו לבקשת ההסתלקות, אך התנגדו לרכיבי הגמול ושכר-הטרחה. 

השופטת מיכל אגמון-גונן / צילום: שלומי יוסף
 השופטת מיכל אגמון-גונן / צילום: שלומי יוסף

 "לא כל עילת תביעה 'טובה' ראויה להתברר כתובענה ייצוגית"

השופט נעם סולברג כתב כי יש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולבטל את רכיבי הגמול ושכר-הטרחה שנפסקו בו. לדבריו, לאור הפסיקה אין כן לאשר הסתלקות 'מתוגמלת', אלא אם למגישי בקשת אישור ניהול תובענה ייצוגית עמדה עילת תביעה לכאורה, היה על בית המשפט לדחות את בקשת התגמול.

לדברי סולברג, "לא כל עילת תביעה 'טובה' ראויה להתברר כתובענה ייצוגית; העניין שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת לכך".

עוד כתב סולברג כי חוק תובענות ייצוגיות כלל לא מאפשר להגיש תובענה ייצוגית בגין העילות שנטענו בייצוגית של גבעת עמל. "המשיבים טענו בבקשת האישור כי התביעה נכללת בפרט 1 לתוספת השנייה, שעניינו ב'תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו'. ברם, מעבר לטענה בעלמא, לא הובא כל ביסוס לכך שהמדינה והעירייה הן 'עוסק'; גם לא לכך שהתביעה נשענת על קשר עסקי, שבין עוסק ללקוח".

לדברי סולברג, המשיבים הסתפקו באמירה כללית ועמומה, שלפיה המערערות פעלו "בכובען כעוסק ומתוך שיקולים עסקיים מסחריים גרידא". סולברג הוסיף וכתב כי הדברים נכונים בדרך של קל וחומר ביחס לטענות שהופנו כלפי העירייה, שלא נדונו כלל בפסק הדין.

עוד כתב סולברג כי בניגוד לקביעת השופטת אגמון-גונן "לא שוכנענו כי התובענה הביאה תועלת ממשית וקונקרטית לחברי הקבוצה המיוצגת".

אגמון-גונן קבעה כי התועלת הממשית והקונקרטית היא "שיח ציבורי מעמיק", העלאת הסוגיה לסדר היום הציבורי וההכרה בעוול ההיסטורי, אולם בית המשפט העליון קבע כי "הרי שלא הוצגו לפנינו תימוכין, ולו מינימליים, שיש בהם כדי לתמוך בקביעה כי בקשת האישור הביאה לתועלת האמורה".

לדברי סולברג, "האינדיקציה היחידה שצוינה בפסק הדין לקיומה של תועלת מעין זו הייתה 'הגשת הצעת חוק נוספת' בעניין הפיצויים לתושבי גבעת עמל. דא עקא, כפי שעולה מהקשר הדברים, מדובר בהצעת חוק נוספת, המלמדת כי דיון ציבורי ער התקיים גם קודם להגשת הבקשה לאישור, והוא אשר תרם להעלאת את הצעת חוק".

עוד נכתב כי קיים פער ממשי, ולמעשה הבדל קטגורי, בין הסעד שהתבקש במסגרת הבקשה - פיצוי כספי בסך של מאות מיליוני שקלים - לבין התועלת שלגישת בית המשפט המחוזי התקבלה לבסוף - העלאת הסוגיה לסדר היום הציבורי והכרה ב"עוול היסטורי".

"בית המשפט אינו בן-חורין לפסוק מתוך הכרה כללית ועמומה ב'עוול חברתי היסטורי'"

השופטת אגמון-גונן כתבה בהחלטתה לתגמל את מגישי הייצוגית כי "דווקא שיקולי הרוחב הם התומכים בפסיקת גמול ושכר-טרחה על-מנת לעודד הגשת תביעות בגין עוולות חברתיות בשם אוכלוסיות מוחלשות". אולם השופט סולברג כתב כי "מסופקני אם גישה מרחיבה זו תואמת את אמות-המידה המצומצמות שהותוו בהלכה הפסוקה, בכל הנוגע לפסיקת גמול ושכר-טרחה, בעת הסתלקות מהליך ייצוגי".

לדבריו, "לא אחת מתבררים הליכים משפטיים, בצל טענות לעוולות חברתיות-היסטוריות, כלפי אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. ברם, קיומו של סיפור רקע כללי, חרף חשיבותו הרבה, אין בכוחו להפחית מחובתו של תובע לבסס עילת תביעה קונקרטית, המקימה זכאות לסעד ספציפי.

"בית המשפט אינו בן-חורין לפסוק מתוך הכרה כללית ועמומה ב'עוול חברתי היסטורי'. על-מנת להושיט סעד, על בית המשפט להשתכנע כי התובע הראה כי באמתחתו עילה משפטית לכאורית, מוגדרת וברורה. על בית המשפט להישמר מפני מתן סעד הנגזר ישירות מסיפור מסגרת כללי ורחב, ברמת הפשטה גבוהה, שלא ניתן לברור ממנו עילה מוגדרת וברורה".

עוד נקבע בפסק הדין של העליון כי "עידוד הגשת תביעות בלתי מבוססות, כלליות ופלואידיות, הנשענות על טענות ל'עוול היסטורי' - כפי שהלכה למעשה קבע בית המשפט המחוזי - עלול להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל, ובכלי התובענה הייצוגית בפרט. מכאן שככלל, אין לפסוק גמול ושכר-טרחה במקרה של הסתלקות התובע הייצוגי מתובענות מעין אלה".

לבסוף, שופטי העליון מתחו ביקורת על התיאור העובדתי המפורט של אגמון-גונן בעניין פרשת גבעת עמל על כלל גלגלוליה ההיסטוריים. השופטים כתבו כי "בפסק הדין של בית המשפט המחוזי תואר באריכות סיפורה של גבעת עמל, לרבות תיאורים היסטוריים החורגים מגדר המחלוקת שבין הצדדים. אגב זאת, בית המשפט המחוזי קבע קביעות עובדתיות רבות".

לדברי העליון, "מקובלת עלינו טענת המדינה, שלפיה "על אף שהדברים אינם בגדר הכרעה שיפוטית [...], הם עלולים להשפיע שלא כראוי על הליכים תלויים ועומדים בנושא גבעת עמל ועל הליכים אחרים אם יוגשו".

עוד מתחו השופטים ביקורת על אגמון-גונן בהינתן שהמדינה והעירייה לא קיבלו הזדמנות נאותה להגיב ולהתייחס לקביעות הללו, שנחתו עליהן כ"רעם ביום בהיר" בפסק הדין. לאור זאת הבהירו שופטי העליון כי "כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות, אשר חורגות מגדרי המחלוקת המתוחמת שבין הצדדים - פסיקת גמול ושכר-טרחה - מבוטלות אף הן. אל לנו לקבוע מסמרות בשאלות עובדתיות, בדרך אגב, מבלי שטענות אלה יעברו את כור ההיתוך השיפוטי, ומבלי שיישמעו טענותיהם של אלה הצפויים להיפגע מאותן קביעות. סוף מעשה במחשבה תחילה".