כדי להתמקח עם בעלי הבתים, השוכרים מקימים איגודים

שוכרי דירות מקימים איגודים כדי למנף את כוחם במשא ומתן מול השוכרים, בתגובה למחירי שיא בשכירות, ופקיעת התוקף של האיסור על פינוי מדירות שננקט בעקבות מגפת הקורונה.

איגודי שוכרים, שידועים גם בתור אגודות, קיימים כבר יותר ממאה שנה. הם היו פעילים במיוחד בערים יקרות שבהן אוכלוסיית שוכרים גדולה, כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו. עכשיו הם מתפשטים גם לפרברים במקומות כמו אקרון (אוהיו), מילווקי ומרילנד.

מאות איגודי דיירים חדשים נוצרו במהלך המגפה, כך מעריכה קייטי גולדשטיין, מנהלת קמפיינים לדיור ב- Center for Popular Democracy. הארגון הפרוגרסיבי הזה שיש לו 50 קבוצות ברחבי ארה"ב הוא אחד מקומץ רשתות אקטיביזם שמייעצות לאיגודי דיירים.

ארגוני מסחר שמאגדים בעלי נכסים מאשרים שיש עלייה חדה במספר האיגודים החדשים, אולם מציינים שהם שמו לב לכך שלרוב הקבוצות יש רק חברים מעטים.
איגודי דיירים מתחילים בדרך כלל ממשלוח מכתב לבעל הנכס, שבו הם מבקשים דברים כמו שדרוג בבניין או פגישה כדי לדון בפינויים. לפעמים הם יכולים להסלים את הפעילות באמצעות הפגנות, ויצירת קשר עם פקידי ממשלה, או שביתת שוכרים, כפי שעשה ארגון שוכרים בקווינס בניו יורק.

בעולם התאגידי, איגודי עובדים משיגים עוד נקודות, למשל שני סניפי סטארבאקס בבאפלו שבהם העובדים התאגדו בפעם הראשונה. במרכז מילוי הזמנות של אמזון בבסמר, אלבמה, העובדים יצביעו בחודש הבאה בפעם הבאה בנושא התאגדות.
הבדל מכריע אחד בין ארגון עובדים לבין איגוד דיירים הוא שבשוק הדיור הפרטי, כמעט שאין הכרה משפטית כפי שיש לארגוני עובדים. מה שאומר שלאיגודי דיירים יש הרבה פחות כוח מיקוח.

כמה עורכי דין בסן פרנסיסקו, שהגיבו לתלונות של שוכרים, אמרו שהם שוקלים השנה להציע תקנה שתחייב את בעלי הנכסים בעיר לכפות הפחתות שכירות על בעלי נכסים שלא יעשו זאת.

חלק מבעלי הנכסים סקפטיים בנוגע לאיגודי הדיירים הללו, ולחוקים שנותנים להם כוח, ומודאגים מכך שהכרה באיגוד תיתן לשוכרים רושם מוטעה שהם יכולים לכתוב מחדש את חוקי השכירות.

"אנחנו חוששים שתיווצר תפיסה מוטעית שיש דברים שהם על השולחן, כשבעצם הם לא", אומר צ'רלי גוס, מנהל מחלקת ממשל וקשרי קהילה בהתאחדות הדירות של סן פרנסיסקו, קבוצה של בעלי נכסים.

"יש כמה איגודי דיירים שמבקשים לוותר על כל דמי השכירות שלא שולמו, לדוגמה, זה לא פרודוקטיבי", אומר גוס.

אליסיה רוברטס התגוררה שנים ב- Paradise Apartments בסנט פיטרסברג, פלורידה. כשהפרויקט נמכר לבעל נכס חדש, באפריל הקודם, היא ציפתה לקבל כיריים חדשים. במקום זה, היא פספסה תשלום אחד, וקיבלה הודעת פינוי.

זמן לא רב אחרי שהיא הייתה צריכה ללכת, היא הצטרפה לאיגוד הדיירים של סנט פיטרסברג. האיגוד, שעובד עם דיירים בכל העיר, לחץ על הבעלים החדשים, ואז חבר מועצה מקומי, לתת לרוברטס להישאר. הקבוצה גם הציגה את הטיעונים שלה בתקשורת במסיבת עיתונאים מחוץ למתחם. כתוצאה מהמאמצים הללו, רוברטס אומרת שהיא קיבלה כיריים חדשים, הפינוי שלה ירד מהפרק, והיא חתמה על חוזה לשנה. "אם לא האיגוד, כבר הייתי בחוץ", היא אומרת.

בעל הנכס סירב להגיב.

רוב האיגודים נוצרים על פרויקטים בודדים, למרות שהמארגנים מתמקדים יותר ויותר באיגוד של דיירים שחיים בבניינים שונים ששייכים לאותם בעלים, גישה שדומה קצת לארגון עובדים.

באקרון, לפני כשנה, חברה חדשה קנתה את שיכון Wilbeth Arlington Homes, שמתגוררים בו אנשים מעוטי הכנסה. הדיירים סיפרו שהם נאלצו להתמודד עם עובש, נזקים בצנרת, פלישות חרקים.

תחת הבעלים החדשים, צצו בעיות חדשות, כמו היעדר אור בחניון, שגרם לאנשים לחוש חוסר ביטחון להסתובב בלילה, אומרת לטניה טיס, דיירת שהובילה את התאגדות הדיירים בבניינים. טיז אומרת שלאיגוד הצטרפו כ-30% מהשכנים. אחרי שהתקשורת המקומית על כמה מתלונות התושבים, בעל הבניין ביקר בנכס והציג תוכנית שיפורים למועצת העיר.

ניק בוהם, מנהל בחברת Redwood Housing, בעלת הנכס, אומר שהוא מצא שדבריהם של אנשי האיגוד היו מועילים. "איגוד הדיירים עזר לשפוך אור על היעדרם של קווי תקשורת פתוחים בין בעלי הנכס לבין הדיירים. אנחנו חושבים שכעת יש קווים כאלה ושיש התקדמות", אמר.