המשטרה לא יכולה להשתמש באמצעי לוחמה בטרור נגד חשודים

מי שמנסה לתת למשטרה טכנולוגיות המשמשות ללוחמה בטרור, למעשה מבקש לתת לה אפשרות להשתמש בפצצות מצרר ולא באלות

תחנת משטרה / אילוסטרציה: Shutterstock, Roman Yanushevsky
תחנת משטרה / אילוסטרציה: Shutterstock, Roman Yanushevsky

פרשת NSO מסרבת לגווע, וכולם מדברים על הצורך לתקן את החוקים הקיימים ולהתאים אותם למאה ה-21. למעשה, הניסיון מלמד כי בקרוב מאוד נראה הצעת חוק המיועדת להכשיר טכנולוגיות כמו פגסוס, כדי שחס וחלילה לא יימשך המצב שבו המשטרה מפעילה כלי ללא הסמכה. זוהי, לדעתנו, טעות תפיסתית. הוויכוח כיצד להגדיר את פגסוס בחוק ומתי מותר ומתי אסור להשתמש במערכת, מפספס את ליבת העניין.

ראשית, מפני שהטכנולוגיה לעולם תקדים את החקיקה - היום זאת פגסוס, ומחר תהיה זאת מערכת זיהוי פנים המבוססת על מצלמות רחוב ויכולה לזהות נטייה מינית; או מוצר מבוסס בינה מלאכותית המעניק למשטרה את היכולת לבסס קשר בין מוצא עדתי לבין נטייה לבצע פשיעה כלכלית.

שנית, מפני שהשאלה האמיתית צריכה להיות מה משמעותו של הכלי של NSO ולאיזו תכלית הוא מיועד; וממנה צריך לגזור את התשובה האם בכלל נכון לעגן כלי כזה בחוק כחלק מארגז הכלים של המשטרה. אין זה אומר שלא נדרשת חקיקה בדחיפות, אך כן יש הכרח לשנות פרדיגמה.

במהלך הימים האחרונים אף אחד לא הצליח להגדיר בדיוק מה זו בדיוק "תוכנת פגסוס". כלי "סייבר התקפי"? לא בדיוק, משום שהיא לא מיועדת לשתק או לחסום או להשחית את המערכת בטלפון הנייד. כלי למעקב מקוון? לא, כזו היא גם האזנת סתר. כלי לאיסוף מידע? רחב מדי. תוכנת ריגול? בינלאומי מדי. באתר האינטרנט של חברת NSO עצמה, היא מכנה את עצמה בשם הנקי "מודיעין סייבר".

מהות שונה מאוד

העניין הוא שהמהות של עולם המודיעין הביטחוני שונה מאוד מזו של חקירת המשטרה. בצבא וגם בשירותים החשאיים מנהלים "מודיעין" בין השאר באמצעות "חיפוש לרוחב", כלומר, על-ידי איסוף במפתח הרחב ביותר האפשרי, של כל מה שאפשר להניח עליו את היד או את התוכנה, והפעלת כלים בתוך אוקיאנוס המידע הזה. ההנחה היא שהכול מותר, כיוון שמדובר באויב, וכיוון שמדובר בביטחון המדינה. גם לא נדרשת שום עילה ראשונית כדי להפעיל כלים איסופיים, כי זה כשלעצמו תפקיד ארגוני המודיעין.

חקירת משטרה פועלת באופן הפוך. היא דורשת קצה חוט - תלונה, תחקיר עיתונאי, התרחשות אירוע - ומשם היא אמורה להתחיל. המשטרה לא אוספת את כל מה שרק אפשר על הדרך. אם היא עושה כן, היא חורגת מסמכותה שמוסדרת בחוק.

המרחב המקוון קירב את שיטות האיסוף של ארגוני המודיעין לאלה של חקירות המשטרה. הם פועלים בכלים דומים במרחבים דומים. המשטרה טוענת: הטכנולוגיות כבר שם, מצלמות הרחוב כבר שם, הפגסוסים כבר שם - אז למה שלא נשתמש בהם ונייעל את עבודתנו? התשובה לכך צריכה להיות לא שאין לה הסמכה זאת או אחרת בחוק, אלא שאלה טכנולוגיות שאינן מיועדות, על-פי מהותן, להיות בשימוש על-ידי גורמי אכיפת חוק ושיטור פנים.

איסוף מבוסס דייג

פרשת NSO לא נוגעת לשימוש בטכנולוגיה מקום שבו בעבר השתמשו באנשים, וגם לא לכך שזו טכנולוגיה שפעם השתמשו בה רק נגד הפלסטינים ועכשיו משתמשים בה נגדנו. הפרשה נוגעת לעוד קפיצה מהותית שהמשטרה מנסה לבצע: מאיסוף ממוקד ותכליתי רק כשקיימים קצות חוט - לאיסוף מבוסס דייג.

שימוש ב"טכנולוגיות חדשות", כמו מערכת "עין הנץ", מצלמות לזיהוי פנים ופגסוס, הוא שם מכובס למעבר מהשיטות המודיעיניות ששימשו עד כה את המשטרה לשיטות מודיעיניות שמשמשות ארגונים חשאיים וצבאות.

מי שמנסה לשכנע מקבלי החלטות שמוכרחים לתת למשטרה אפשרות להשתמש ב"טכנולוגיות חדשות", משול למי שמבקש לתת למשטרה אפשרות להשתמש בפצצות מצרר ולא באלות; להפעיל כלפי חשודים בפלילים שיטות חקירה שמופעלות כלפי חשודים בטרור; ולאסוף באופן רחב כל מידע שיכול לשמש בעתיד להפעלת לחץ או להצלבה עם מידע אחר.

עיגון בחקיקה צריך לקחת בחשבון לא את הטכנולוגיה, אלא את המהות. לא את השאלה מתי מותר להשתמש ומי יפקח, אלא את העיקרון: בשיטור פנים לא מחפשים "חיפוש לרוחב".

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה. תא"ל (מיל.) איתי ברון היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן

*** גילוי מלא:  ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר השתתפה בחיבור הקוד האתי של גלובס