"תמיד פחדתי להיות עצמאית, ועכשיו אני רואה את החופש שיש בזה"

עד לפני שנתיים הייתה נופר חיה-גת מורה למתמטיקה, שהכינה תיכוניסטים בפנימייה "אדם ואדמה" בערבה התיכונה לבגרויות. היא אפילו נהנתה מזה. כל חייה הבוגרים היא הייתה מורה-שכירה, והעצמאות לא קרצה לה בכלל. מה שכן קרץ לה היה עולם האומנות, שהיא תמיד אהבה. רגע לפני הקורונה היא שכרה לעצמה חדר בסטודיו לאמנות בכפר האמנים ביישוב האקולוגי צוקים, שבו היא מתגוררת מזה ארבע שנים, ונתנה מקום לתחביב האמנות והיצירה שבער בה לצד העבודה כמורה. היא לא ידעה שההחלטה הזאת תוביל אותה לדרך חדשה לגמרי כעצמאית, בעלת גלריה לאמנות.

"היה תענוג ללמד את התלמידים שלי בפנימייה, אבל האווירה בצוקים החזירה לי את חדוות היצירה", מספר חיה-גת. "עברנו לעברה התיכונה מבאר שבע לפני 4 שנים והמעבר עזר לי מאד בהתמודדות עם מחלת הקרוהן, בה אובחנתי בגיל 20 (מחלה אוטואימונית שגורמת למערכת החיסונית לתקוף את המעי הדק). בזכות הורדת הסטרס מהחיים העירוניים אני שולטת טוב יותר במחלה, וכשהתחלתי להרגיש טוב יותר הבנתי כמה האמנות חסרה לי בחיים. כך החלטתי להצטרף לרשימת ההמתנה לסטודיו בכפר האמנים, ובינואר 2020 נכנסתי כדיירת משנה עם אמנית נוספת".

בד בבד החלה תקופת הקורונה, בתי הספר נסגרו ופעילות ההוראה עברה לזום. "מצאתי את עצמי בבית עם ילד אקטיבי ושמח בן 3, בשעה שניסיתי ללמד בזום שיעורי מתמטיקה, ללא לוח ותנאים נוספים שיש בכיתות והחוויה הייתה לא פשוטה. התקשיתי מאוד ללמד בזום. אני אדם שצריך את האינטראקציה עם התלמידים ופתאום אני מוצאת את עצמי מדברת מול תמונות מושחרות ורמקולים מושתקים. ההנאה שבהוראה אבדה לי".

לקראת שנת הלימודים החדשה הגיעה חיה-גת לצומת דרכים. "באותו קיץ הגעתי לפרשת דרכים, האם להמשיך לעסוק בהוראה, או לנצל את ההזדמנות שנפתחה בפניי לקבל את הסטודיו השלם ולהעביר את כל מרצי לאמנות. מנהל בית הספר שאל אותי אם ארצה להמשיך לעבוד כשחוזרים ללמד פרונטלית למרות שאני בקבוצת סיכון בגלל מחלת הקרוהן או שאני מעדיפה לעזוב, ובמקביל השותפה שלי בסטודיו הודיעה שהיא עוזבת. התחבטתי רבות, ולבסוף הלכתי בעקבות האהבה לאמנות, על אף הסיכון המקצועי שהיה כרוך בוויתור על ההוראה והאי ודאות לגבי התפתחות הסטודיו".

חיה-גת עזבה את המקום הבטוח כמורה שכירה והחליטה לפתוח את גלריית "חנניה", אך עקב הקורונה והמגבלות בשנה הראשונה לפעילות הגלריה- עד ממש לאחרונה - לא היו לה הכנסות כלל. "הסטודיו נפתח לתוך ימי הקורונה, לא הגיע קהל בשל הסגרים ולכן גם לא היו הרבה מכירות. בגלל שעבדתי לפני הקורונה הייתי זכאית לדמי אבטלה, וזה אפשר לי זמן יצירה ללא דאגה כלכלית במשך שנת הפעילות הראשונה".

ביוני השנה ביטל שר האוצר ליברמן את הזכאות של בני 45 ומטה לדמי אבטלה, וחיה-גת הייתה צריכה להתחיל לחשוב על "איך לעשות כסף" מהאמנות. "כשסיימתי את תקופת דמי האבטלה הבנתי שאני צריכה להתחיל להתפרנס מזה. לשמחתי, ברגע שפתחתי את הגלריה לקהל התחילו להיכנס הכנסות".

בגלריה ניתן לרכוש עבודות אומנות (ציורים ופסלים בעיקר), כרטיסי ברכה, מסיכות בד לתקופת הקורונה וחולצות מצוירות. בנוסף נופר מנחה בגלריה, סדנאות אומן לקבוצות קטנות למבוגרים ונוער מגיל 13-14, וסדנאות יצירה לילדים מגיל 3 עד 12.

העסק התרומם כלכלית?
"ההכנסות מצומצמות, אני עוד בהתחלה אבל יש לי תקווה להתקדם. כרגע אני עומדת סביב 1000 שקלים הכנסות (לא רווחים) בחודש. אם מכרתי ציור זה פתאום עולה ל-1,300 שקל בבת אחת ואז זה חודש טוב, אבל אם אני מוכרת רק חולצות ומסיכות אז אני מגרדת את ה-1000 שקל בחודש נורמלי".

את לא מתחרטת שעזבת את ההוראה?
"בתור מורה הרווחתי יותר, כי יש לי תואר שני ותעודת הוראה. הגעתי למשכורת של 8.5 אלף בחודש. עכשיו יש לי ציפיות להגיע ל-4,000-5,000 הכנסות בחודש (לא רווח) וזה יהיה מדהים מבחינתי, כי אני אוהבת את מהמ שאני עושה. בתור מורה לא הייתי מסכימה לעבוד בסכומים כאלה, אבל אני נהנית מאוד מהאמנות ואוהבת את חוסר השגרתיות שבזה. תמיד פחדתי להיות עצמאית ועכשיו אני רואה את החופש שיש בזה. היה לי גם מזל כי במהלך הקורונה נהניתי מרשת הביטחון של השכירים, ולא סבלתי ממה שקרה לעצמאים ועכשיו הקורונה לא פוגעת בתחום שלי, כי תיירות פנים יחסית פורחת אז אני אופטימית, למרות שיש אתגרים".

כעסק חדש שנמצא בפריפריה מתמודדת חיה-גת עם אתגרים רבים.
"קודם כל להשיג חומרי יצירה באזור שלי זה סרט. צריך לחכות הרבה מאוד זמן למשלוחים. גם לשלוח מפה יצירה שנרכשה זו בעיה כי אין לנו דואר ביישוב. צריך להניח את דברי הדואר במזכירות ופעם בשבוע או שבועיים מגיע אוטו דואר ולוקח את הפריטים לאזורי החלוקה. אין פה גם בנקים. כדי להוציא מזומן אני צריכה לנסוע לתחנת דלק ולהוציא כסף בכספונט שלוקח עמלה של 7 שקלים. והדבר המרכזי זה שאף אחד לא מגיע בקיץ לערבה התיכונה, כי חם מדי. יש כמות קטנה של קהל לאורך השנה, ורק בחורף התיירות באזור עולה, אז יש חלון זמן מצומצם שיש קהל בגלריה. קשה גם לפרסם, כי אתה לא יודע לאיזה קהל לפנות ומי יבוא לערבה כדי לקנות אמנות.

"אני לא אוהבת רשתות חברתיות אז אני בקושי שם. ניסיתי אבל אני מחוץ לעולם הזה ולא מסוגלת, אז זה גם אתגר ושאלה האם אני יכולה לשרוד בימינו ללא נוכחות ברשתות החברתיות".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il