עוד חוזר הניגון: אגדות הכזב של עמוס עוז על מנחם בגין

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אמר מארק טווין אבל היא מתחרזת. הקביעה הזאת מתאימה באופן נפלא לחליפת המכתבים בין עמוס עוז למנחם בגין באוקטובר 1978, לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיוויד. היא מתאימה לרוח השעה, במיוחד לתקופת טרום הבחירות, לוויכוחים הנוקבים והייצריים בין ימין לשמאל. חליפת המכתבים הזאת פורסמה בעבר ב"ישראל היום", במסגרת פרסום של שורת מכתבים  שנכתבו לבגין ועל ידיו, אבל היא רלוונטית כעת מתמיד. 

"לא זו השעה להגיד לך מה מפריד בינינו", כותב עוז לבגין, "זוהי שעה שבה צריך לומר לך, מעבר למרחקים של אמונות ודעות ורגשות וחילוקי סגנון וטעם: תודה לך והיה נא ברוך.

"נדמה לי שאני מסוגל לצייר לי בדמיוני את עומק המכאוב שבו התנסית כאשר חתמת על כתב הסכם הכולל סילוק יישובים עבריים. אני, שהתנגדתי תמיד לעצם הקמתם של היישובים האלה, יודע - אולי - מה היה בלבך כאשר חתמת על הכתב הזה. ועוד לפניך מכאובות.

"פרס נובל לשלום ניתן לך בדין: לולי אתה עכשיו ראש ממשלת ישראל, ספק אם הדבר הזה היה מתגשם. ולא מפני שאתה גדול רודפי השלום בדור הזה אלא מפני שאתה עמדת בקרב שהוא אולי הקשה שבכל הקרבות: מלחמת אדם בעל אמונות ודעות עם נפשו ועם ה'ניגון' שבשורש נשמתו.

"ואולי יותר מאשר כמה וכמה ממקורביך (אלה ההולכים עמך עכשיו ואלו שפנו נגדך), אולי יותר מהם מסוגל אני לנחש - ולהוקיר - את גבורת האיש הנאבק עם ה'ניגון' שבשורש נשמתו ומגיע בלי זיוף ובלי התכחשות עצמית, ל'מדרגה' גבוהה יותר ול'ניגון' עמוק יותר.

"אתה יודע מפני מה מכתבי זה מוכרח להישען על מילות של חסידים, 'ניגון', 'שורש-נשמה', 'מדרגה', 'גבוהה', וכולי.

"שוב: תודה לך וברוך תהיה.

"עמוס עוז, קיבוץ חולדה".

תשובתו של בגין הייתה מנומסת אבל מאוד עקרונית: "הריני מודה לך על דבריך היפים", כותב בגין, "קראתים בתשומת לב מיוחדת. יכולתי לומר לך בתשובה: אמנם כן, אני נאבק עם עצמי, מנהל מלחמות פנימיות ועוד. אך אפילו אם אכזיב אותך, חובתי לומר את האמת: אין לי שום מאבקים פנימיים כאלה. הייתי ונשארתי אדם ויהודי פשוט. אני משוכנע כי הדרך שהנני הולך בה נכונה היא, וזו הסיבה המכרעת שבגללה אני מוסיף ללכת בה, על אף ה"ביצים" (ברוכה תהיה חקלאותנו), על אף דברי גידוף ואפילו קללה.

"בגלל תקופת המחתרת, המיוחדת, נוצרה אגדת כזב - או ביתר דיוק, יצרוה חוגים מסוימים, שאולי הם יותר קרובים אליך - כי איש מלחמות הנני, וטבעו הוא זה של שואף דמים. כל ימיי ידעתי שאין דברים רחוקים יותר מהאמת מאלה; כל ימיי שנאתי מלחמות, והנשיאה באחריות לחיי אדם הייתה הקשה בניסיונותיי.

"אמנם כן, עמדתי בראש לוחמים, אבל הואל נא לרשום לפניך, על פי ניסיוני שלי, מר עוז הנכבד, כי אדם הלוחם לחירות עמו, ליתר דיוק להבטחת קיומו, והן כך היה בשנות הארבעים - יכול להיות והנו איש השלום. ועל שלום עם הערבים אני חולם מאז 30 בנובמבר 1947.

"אחד הסיפוקים הגדולים שלי בתקופת המחתרת היה שאין לנו מלחמה עם הערבים. נהפוך הוא, עשיתי למען התקרבות בין שני העמים, ובמו ידיי כתבתי כרוזים שתורגמו לערבית, עם דברי נועם והבטחה לחיים משותפים, טובים והוגנים בארץ ישראל.

"לכן, לא זו בלבד שלא שיניתי מאומה מדרכי או מעקרונותיי, אלא אני מוסיף ללכת בה ולהיות נאמן להם.

אמנם כן, רוצה אני להביא שלום לעם ישראל בארץ ישראל, שבה יחיו שני העמים בשלום ובכבוד הדדי. קורבנות? אני מעדיף קורבנות למען השלום על קורבנותיה של מלחמה. כמובן, לא הכול תלוי בצד אחד, ולכן יש משברים וגם ייסורים, יש הכרעות קשות, אבל כל אלה הם חלק של החיים, זה טיבם, ואין דרושים שום מאבקים כדי לעמוד במבחנים הללו.

"אחר כל אלה רציתי לומר, כי הערכתך יקרה לי מאוד. אני מניח כי תוסיף להיות ממתנגדיי, זו זכותך המלאה, אבל מעבר למרחק המבדיל בינינו, נוכח דבריך המלבבים, אני מושיט לך את ידי לשלום בתודה עמוקה.

"שלך, בכבוד ובברכה, מ. בגין".

השיח בין השניים אמנם מכבד, אבל עקרונותיו הם אותם עקרונות המתאימים לימינו: עוז מחבק את בגין, או בלשון עדכנית מאתרג אותו לאחר שהצליח לתפיסתו להתנגד ל"ניגון שבשורש נשמתו", להיאבק בדעותיו ולכאורה התיישר עם דעותיו של עוז. בגין עונה לו: לא נאבקתי כלל, אני נאמן לעקרונותיי. המחנה שלך, אומר בגין לעוז, יצר אגדת כזב שאני איש מלחמות ושואף דמים. כל אדם הלוחם להבטחת קיומו, אומר בגין, יכול להיות והינו איש שלום. בבגין, כזכור, הוטחו בזמנו ביטויים קשים כמו פאשיסט, רוצח ואף השוו אותו להיטלר. ההיסטוריה אכן לא חוזרת, אבל מתחרזת: מחנהו של עוז ממשיך "לנגן" את אגדות הכזב.