יש אדריכלים שמזוהים מאוד עם מבנים מסוימים, שהופכים לחותמת המקצועית שלהם. ויש את עודד לביא. "אחת המחמאות הכי גדולות שאני יכול לקבל מגיעה בדרך כלל מבעלות הבית, שאומרות שהן 'עשו את הבית'", אומר אחד האדריכלים הבולטים של ישראל, שתחת ידיו תוכננו עשרות ומאות בתים ומבני ציבור, בראיון ל"ליידי גלובס". "יש אדריכלים שהיו מתרגזים על זה, אבל בשבילי זו מחמאה. קודם כל, כי בהרבה מקרים זה נכון, זו עבודת שיתוף. ושנית, זה קשור לנושא הבלתי ניתן להכחדה שנקרא אגו.
"אגו זה האויב הכי גדול שלנו בכלל כבני אדם. אדריכלים הם נותני שירות כמו רואי חשבון ועורכי דין, למרות שבדרך כלל הם מחשיבים את עצמם מורמים מעם כי הם יודעים לצייר יותר יפה. חלק נכבד מהאדריכלים בארץ מונעים על ידי האגו שלהם, במקום שהם יובילו אותו. הם חושבים שהם המשנה לאלוהים (אם אלוהים בכלל קיים), שהם טובים ושהם היחידים שיודעים את התשובות להכול. הם לא פתוחים לרעיונות, ולא מוכנים להקטין את עצמם מול הפרויקט, וזה גורם להתעלמות מהצורך הבסיסי שלו. אנחנו הרי עוברי אורח במנהרת הזמן".
אתה מזהה בארץ מבנים שצועקים את האגו של האדריכל?
"בלי סוף. אני גם נמצא בכל מיני ועידות, ורואה איך אנשים מהללים את פרי יצירתם, כאילו שהם המציאו את האדריכלות. אני חושב שפרויקטים שמובלים על ידי אגו, דינם להיכשל. כשהאדריכל שם דגש על דברים שהוא חושב שיאדירו את שמו, הוא זונח את התכלית שלשמה נולד הפרויקט".
ואם לקוחות מבקשים ממך משהו שהוא לדעתך טעות לגמרי?
"אם אני חושב שהקליינטים מובילים לפתרון שהוא טעות, אתריע על זה 20 פעם. אם הם לא ישתכנעו, אני אעשה מה שהם רוצים. כי יכול להיות שבסופו של דבר אני טעיתי. ואל תשכחי שהטעויות בבניין מתגלות די מהר, כבר בשלב השלד, ואז פשוט מזיזים קיר או שניים".
הבתים הם תעודת הזהות האדריכלית שלך. הטעויות הן אתה.
"זה נכון. אבל אני התחנכתי במשרד של סעדיה מנדל ז"ל, בעיניי אחד האדריכלים הטובים שהיו פה, ואצלו למדתי להקשיב לקליינטים, ולתכנן את הבתים מבפנים החוצה. כלומר, אני לא אכופף את הפתרון האדריכלי הנכון לצורך חזית יותר 'נכונה'. הפתרון צריך לבוא מהחלוקה, מהגיאומטריה ומהוולומטריה של החלל.
"ברגע שיש חלוקה נכונה והקליינטים הבינו אותה עד הפרט האחרון, אני פונה לחזית. אם אתחיל ממנה, זה יאלץ את הפתרון להתאים לחזית וזה פסול מעיקרו. אולי מבחוץ הבית יהיה יפה, אבל מבפנים הוא יהיה קטסטרופה. לפי החזיתות שאני רואה בכל מיני מקומות, אני מנחש שיש כאלה שככה הם עבדו".
"חלק נכבד מהאדריכלים בארץ מונעים על ידי האגו שלהם, במקום שהם יובילו אותו". עודד לביא / צילום: אריק סולטן
הרגשתי שאני מפספס
את הבתים שלביא מתכנן אפשר לאפיין בסגנון שמוכר לקהל הישראלי כ'כפרי' - חומרים חמים ובצבעוניות חמה, חיפויי אבן טבעית על קירות ועמודים, שילוב אלמנטי עץ, ריצוף אבן טבעית וצמחיה עשירה. את המשרד שלו פתח כשהיה בן 33. "אחד הלקוחות הראשונים היה מישהו מפורסם מתחום ההייטק. כנראה שיצא בית מוצלח, כי החברים שלו התחילו להגיע אחד אחרי השני, ומשם זה התגלגל".
נפגשנו במשרד הנוכחי שלו ברמת החייל. חלל אחד לא גדול, חדר ישיבות שקוף בכניסה, וסמוך אליו שולחן עץ גדול, עמוס ניירות, אך נטול מחשב. "אני מתכנן ומשרטט ביד. כשהייתי סטודנט, בשנה השנייה או השלישית דיברו על קורס בחירה במחשבים. אמרתי להם, 'זה לא בשבילי'. וזה נשאר ככה עד היום.
"אני לא גולש באינטרנט, כמעט, אין לי פייסבוק ואינסטגרם. זו מדיה שקרנית, לא אמיתית. אנשים מעלים פרופילים שהם לא הם עצמם. אני לא מבין למה זה צריך לעניין 7,000 עוקבים שהייתי בגלידה זו וזו, ובחרתי טעם פיסטוק. לבן אדם אין 10,000 חברים, אולי עשרה, ומתוכם שלושה טובים. אז לא ברור לי על איזה צורך זה עונה".
הצורך במחיאות כפיים.
"בתיאטרון מוחאים כפיים על עשייה שאת עושה. פה מוחאים לך כפיים על כל דבר, מה זה השטויות אלה. תגידי, את צריכה את המכשיר המפגר הזה (מצביע על הטלפון)? החיים שלך היו נהדרים גם בלעדיו. אנחנו חיים על תרבות צריכה ש-80% ממנה אנחנו לא צריכים.
"יש אנשים בעולם שאין להם את מה שיש לנו, והם חיים. נולדים, אוכלים, שותים, מזדיינים, עושים ילדים, רואים נכדים, אם יש להם מזל, ומתים. בלי כל העולם המערבי. למה לקנות מרצדס 500 מייבאך גורם הנאה? כי מה, מסתכלים עליך ואומרים 'הוא הצליח'?".
את הדברים האלה הוא אומר אחרי שלפני כשש שנים החליט לקצץ את מספר העובדים במשרד בחצי. "למה? כי עבדתי קשה מדי. היה פה סרט נע של פרויקטים. את מגיעה לגיל 55, ואומרת לעצמך, קצת מנוחה לא תזיק. הרגשתי שאני מפספס דברים, לא חופר עד הסוף בכל פרויקט. אין זמן לחשוב עוד פעם על הסקיצה, לנסות למצוא פתרון יותר טוב. האויב של הטוב הוא הטוב יותר, וכשאת מאוד עסוקה את לא מגיעה לזה.
"היום אני פחות רץ, ויותר מבין את העולם. למשל, אני מבין שאני כבר לא צריך את כל סמלי הסטטוס, כמו להתלבש פרפקט, נניח. אלה דברים שלא מעניינים אותי. הצורך הזה כבר לא קיים אצלי, אז יש לי יותר שלוות נפש ונינוחות".
זו לא הייתה החלטה קלה.
"מה פתאום. זה מאבק שלם שלך עם עצמך. קשור גם לאגו. מה אנשים יגידו, ישאלו 'מה קרה לו'. אבל מרגע שהתחלתי לחשוב על הנושא של צמצום, לקח לי בדיוק שבועיים לעשות את זה. זה חלק מההתבגרות: לחשוב מה עושה לי טוב.
"בעריכת דין יש משרדים ענקיים שהרווחיות שלהם נופלת, כי תמיד יש בפינה מישהו שלא עושה כלום, את לא יכולה להשגיח על 200 עובדים. כשאני שואל את החבר'ה למה הם לא מקטינים את המשרד, הם מדברים על הפחד לאבד משהו. אבל המשהו הזה לא קיים, בעצם. אפילו אם יבוא חשבונאי ויוכיח להם שבעזרת קיצוץ בחצי הם ירוויחו יותר כסף ויהיה להם יותר זמן פנוי לשוט על הקטמרן שלהם, ברוב המקרים הם לא יעשו את זה, כי הם שבויים באגו ובפחד שיראו בהם כישלון".
חשבת פעם לסגור את המשרד?
"כל יום אני חושב לסגור את המשרד. אבל אז אני שואל את עצמי, מה אני אעשה? אשב בבית ואצייר בניינים? אז אני מצייר פה את הבניינים, ונורא כיף לי. אין לי אלטרנטיבה.
"אגב, כיף אצלנו במשרד, זה לא מקום לחוץ או לוחץ, למרות שכולם מלאים עבודה. אין שעות נוכחות, ואתה יכול לנסוע שלושה שבועות לתאילנד או לוייטנאם, אף אחד לא סופר את הימים שאתה לא נמצא. אני יודע שבימים שאתה כן נמצא אתה נותן פי 1.5. אני לא מוריד ימי עבודה אם הם לא נמצאים, ואני לא מוסיף ימי עבודה אם הם נמצאים המון. זה עניין של אמון ואהבה. אני בוס כלפי חוץ - גובה כסף, משלם משכורות ומשלם ארנונה, דואג לעבודה שתזרום, אבל בפנים - לא".
אין לך מזכירה.
"מה פתאום? למה אני צריך? יש לי את זה (מציג יומן עבודה מיניאטורי), כאן הכול רשום. לישראלים יש קטע של 'דבר עם המזכירה שלי'. אני אומר: 'דבר איתי'. אני יודע אם אני רוצה להיפגש איתך או לא. מקסימום, אני אומר 'תשלחו לי מייל, ואני אחזור אליכם'. אני לא צריך שמישהו יכין לי קפה, זה נראה לי גינוני טקס מפגרים. אגב, גם כשהמשרד היה יותר גדול לא הייתה לי מזכירה. אני לא עצלן".
"מרגע שהתחלתי לחשוב על הנושא של צמצום, לקח לי בדיוק שבועיים לעשות את זה". עודד לביא / צילום: אריק סולטן
לא יודעים להעתיק
לביא, 61, נולד בתל אביב, למד בתיכון הריאלי בראשון לציון, ושירת בחיל האוויר. "אני לא זוכר כלום מהימים ההם. אין לי זיכרון, לא למקומות, לא לאנשים ולא לאירועים, ובטח שאין לי זיכרונות ילדות. אני יודע שאבא שלי, שנפטר בגיל 40, כשאני הייתי בן 14, היה צייר נהדר. אז כנראה את היכולת לצייר לקחתי ממנו. אבל אני אפילו לא זוכר אם ישבתי לצייר איתו ביחד".
הוא בוגר הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, רם כרמי ז"ל היה המנחה שלו בפרויקט הגמר. "נרשמתי למשפטים באוניברסיטת תל אביב ולאדריכלות בחיפה, התקבלתי לשניהם, והחלטתי אדריכלות. לא מתחרט. זה אחלה מקצוע. זו לא עבודה של שמונה עד ארבע, היא מלווה אותך חלק גדול מהזמן שאת לא 'בעבודה'".
הוא נשוי בפעם השנייה, ויש לו שלושה ילדים בוגרים ושתי בנות קטנות. "ילדים זה הדבר היחיד שאנחנו משאירים על כדור הארץ שיש לו שמשמעות", הוא מסביר.
כאדריכל אתה משאיר גם בתים.
"אני משאיר בתים בלי לדעת את הגורל שלהם, אם מחר תיפול פה פצצה איראנית, לא יישארו בתים. הסיכוי של הילדים לשרוד יותר גדול, כי כנראה הם לא יהיו כאן".
יש לו לא מעט ביקורת על האדריכלות הישראלית, ויש, כמובן, גם פרויקטים שמוצאים חן בעיניו, אבל בשני המקרים הוא מסרב לנקוב בשמות. "קחי לדוגמה את תריסי העץ המתכווננים שפעם היו שמים בבתים. הם יודעים לאפשר לאוויר להיכנס ולמנוע מבוהק השמש לסנוור, זה האלף בית של המזרח התיכון. הם לא סתם שם, בניגוד לתריסי הגלילה הגרמניים שהבאנו לארץ. לצערי, בהרבה פרויקטים בארץ מצאנו את עצמנו מעתיקים מכל מיני מקומות בעולם, שחלקם לא מתאימים למזג האוויר כאן".
מה עושה לך אינפלציית המגדלים בתל אביב?
"כנראה שהם כורח המציאות, צורך מסוים, כי עובדה שמסחרית הם הצלחה. אם הקיק של מישהו זה לגור בקומה 23 ויש לו אפשרות, שיגור שם. אני אוהב את קו הרקיע של תל אביב, ובניגוד לאדריכלים אחרים לא רואה בזה פסול. אני מאמין שזה משנה את העיר לטובה.
"תל אביב עיר מדהימה. אין הרבה ערים כאלה, גם מבחינת הרכב האוכלוסייה וגם מבחינה אדריכלית. זו עיר קוסמופוליטית כמו שהיא התכוונה להיות, עם בנייני הבאוהאוס, עם בנייני השימור המחמיר, עם השדרות המדהימות, בתי הקפה, וכל הבניינים החדשים שמשמשים בערבוביה.
"לשמחתי, בשנים האחרונות אחד האדריכלים הפעילים בעיר, אל תכתבי את השם תכתבי ג', הוא כל כך מוצלח, פורץ דרך וחושב מחוץ לקופסה, שאת נהנית ללכת ברחוב ולראות את היצירות שלו. גם ממשיכי דרכו עושים עבודה טובה. כמובן שלפעמים יש פרויקטים זוועה, אבל רוב האדריכלים עשו טוב לעיר הזו בשנים האחרונות. יש מיקס טוב".
אורלי שרם אמרה לי, "הייתי שמחה ללכת מהבית שלי דרך ארלוזורוב עד הים, אבל לא קורה כלום ברחוב".
"זה כי אין שם כמעט שום פרויקט חדש או התחדשות עירונית. זה באמת סתם עורק. לא קורה שם כלום, כי לא קרה שם כלום. אבל למה ללכת מארלוזורוב? עדיף ללכת בשדרות נורדאו או בשדרות בן גוריון. רוב הפגישות שלי הן בתל אביב, ואני נוסע אליהן על אופניים חשמליים. אני נוסע דרך הפארק, חותך לאבן גבירול ונוסע בשביל האופניים, ונורא נעים שם. בכיכר רבין פונה לשדרות חן, ואז כיכר הבימה ומשם לשדרות רוטשילד. זה כיף של עיר".
לא יוצאים לרחובות
אחד האירועים שהשפיעו עליו הכי הרבה התרחש בערב חורפי קר. "גשם מבול וחושך אימים", כפי שהוא מתאר את זה. הוא ישב לבד במשרד של האדריכל סעדיה מנדל ז"ל ביפו העתיקה, שם עשה את ההתמחות שלו, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. "מולי עמדה אישה ערבייה מבוגרת, ולידה בחור צעיר, כנראה הנכד שלה. תוך שנייה הבנתי במה מדובר. היא שאלה אם אפשר להיכנס להסתכל, והסכמתי".
השניים הסתובבו בדירה, "ואז היא הסבירה לו, מהמעט ערבית שאני מבין, איפה היה הסלון, איפה היה המטבח. כשהם יצאו הוא הסתכל עליי בעיניים רושפות, ואמר: 'אנחנו עוד נחזור'".
לביא עדיין לא בטוח שיש לו דעה נחרצת מי צודק במדינה הזו. פעם הוא מדבר על השטחים הכבושים, ופעם על יהודה ושומרון. מעביר ביקורת, אבל טוען שהוא לא באמת עושה את זה. כשהוא מרגיש שהראיון לא מספיק פוליטי, הוא שואל "למה זה, כי את שמאלנית שמצביעה ללפיד?". מה שבטוח: הוא מעוצבן.
"במדינה שלנו, בחלק גדול מהמקרים קבלת ההחלטות לוקה בחסר, שלא להגיד לוקה באגו-מניאקיות קיצונית. הכול כל כך קשה, הרבה חוסר ודאות, כל מה שקורה מסביב מרגיז. אם אתה לא אופטימי, אתה לא יכול לחיות פה דקה. איך, למשל, יכול להיות שראש הממשלה הוא שר הביטחון? שר הביטחון זו פונקציה מיותרת? אם כן, שיחזירו עכשיו את כל הכספים ששרי הביטחון הרוויחו במהלך כל השנים. ואם הוא לא פונקציה מיותרת, אז איך זה שפוגעים בביטחון המדינה בגלל קואליציה? שיקום ראש הממשלה ויגיד, עשינו טעות. או שיגיד, אני לא מוכן לפגוע יום אחד במדינת ישראל, בואו מחר לבחירות ונתחיל מחדש. אבל זה לא יקרה".
מה אתה עושה לשינוי המציאות הזו?
"מה אני יכול לעשות? ללכת להפגנה? אז אני הולך מדי פעם. אבל הפגנות בארץ הן לא אלימות. אחת הבעיות במדינה זה הסטודנטים. ההפגנה היחידה של הסטודנטים ב-30 השנים האחרונות הייתה על שכר הלימוד. תראי לי עוד מדינה שבה אנשים מגיל 18 עד 21 מוכנים לתת את כל היקר להם, וברגע שהם משתחררים והופכים סטודנטים, שום דבר לא מוציא אותם לרחובות. איך זה יכול להיות? בפריז הסטודנטים שרפו חנויות, שרפו בנקים, שרפו מכוניות".
אולי הצעירים הישראלים כבר הוציאו את כל האגרסיות האלה בזמן השירות הצבאי, ולסטודנטים הצרפתים לא היה איפה להוציא את זה, אז הם יצאו לרחובות.
"לא, הם יצאו כי באמת אכפת להם. אנחנו הפכנו לחברת שפע כלכלי ואיבדנו את הרצון, את הרעב, להיטיב עם העם. כל אחד עושה הרבה לביתו. אז יש ניצוצות אור של מתנדבים ועמותות, אבל למה צריך עמותות? יש כל כך הרבה כסף למדינה".
אתה מדבר על שפע כלכלי, אבל היום כמעט בלתי אפשרי לקנות בית.
"איפה קשה לקנות בית?".
בכל מקום שהוא לא הפריפריה.
"למה האמריקאי יכול לגור באיזה חור בלואיזיאנה, או חורים שלא שמעת עליהם מעולם? יש 325 מיליון אמריקאים, כולם גרים במנהטן?".
אתה יכול לקנות בית בקרית שמונה, למשל, אבל לא יהיו לך הרבה אפשרויות תעסוקה.
"זה מחזק את דבריי שמשהו פה לא בסדר, ואני לא יודע לתקן אותו כי אני לא פוליטיקאי. הבעיה פה היא שפוליטיקאים מתעסקים יותר מדי בפוליטיקה, ופחות מדי במה שהם צריכים להתעסק. אני, לצערי, לא כחלון. ואני גם לא חושב שהצעדים הפופוליסטיים שלו יפתרו את הבעיה. זה טוב לתעמולת הבחירות, להגיד 'אני עצרתי את עליית המחירים'. את הנזקים של זה, אם יהיו, יראו כבר בקדנציה הבאה".
תהיה מוכן לתכנן בית גם באריאל, נניח?
"אין לי בעיה. ואם יקום פעם מנהיג, ויחליט להחזיר בית שתכננתי, ואז תבוא לגור בו משפחה ותיהנה ממנו, זו תהיה המחמאה הכי גדולה. זה כמו שאנחנו חיים בבתים של ערבים. כרגע, בעיניי, אריאל ותל אביב זה חלק ממדינת ישראל. כשזה לא יהיה, אני אהיה מוכן לתכנן גם לרשות הפלסטינית. הלוואי".
חיים רגועים
הוא מתעורר מדי יום בין שש לשש וחצי. למשרד הוא מגיע מוקדם. "השעות הכי טובות פה הן בין שבע וחצי לתשע בבוקר. שקט, אין טלפונים, אני מספיק לגמור חצי פרויקט. אני גר קרוב, רואה את הבית שלי מפה, אז בזמן האחרון אני קופץ לצהריים עם הבנות שלי. אפילו נח שעה בבית, ואז חוזר הנה. כשאני מגיע בסוף היום הביתה, הטלפון נכנס למגירה. לא מעניין אותי. אני מנהל עכשיו חיים נורא רגועים. להוריד רגל מהגז זה לא מפחיד, זה נהדר".
מלבד בתים פרטיים, הוא עובד גם על פרויקטים של התחדשות עירונית ("מבחינתי אני מתכנן וילות באוויר"), ושם השפה האדריכלית שלו שונה לגמרי: קו מודרני ועדכני יותר, צבעוניות שקטה, מעקות זכוכית, תכנון חף מקישוטים. לאחרונה תכנן גם את מלון מריוט בבודפשט עם מרכז מסחרי צמוד.
כשאתה נכנס למקום, מה הדבר הראשון שאתה מסתכל עליו?
"על הכלב, לא? (מחייך). אני לא מסתכל, אני חש את הבית, בודק אם נעים לי להיות בו. מה החלל הזה עושה לי. אחרי זה אני מתסכל על רצפה, נגרות ותאורה, אבל אני לא תמיד מביע דעה. אני מכבד כל בן אדם, ומתאר לעצמי שבחירת השנדליר מעל פינת האוכל זה לא משהו שהאדריכל עשה, אלא בעלת הבית.
"כשאני ברומא, אחד ממקומות החובה שלי הוא הפנתיאון. אני אוהב לעמוד שם באמצע, לחוש אותו עוטף אותי. זה אחד המקומות שבו אני הכי חש כמה אנחנו קטנים.
"זה מזכיר לי את הסדרה 'קוסמוס', של קרל סייגן, אחד האסטרו פיזיקאים המפורסמים בעולם, שהציג את התגבשות תפיסת האסטרונומיה. כשהגשושית וויאג'ר 1 עברה את כוכב נפטון, ב-1990, סייגן שכנע את נאס"א לסובב את המצלמה שלה לעבר כדור הארץ, שאותו הוא כינה 'הנקודה החיוורת הכחולה' - ואז רואים איך אנחנו מתרחקים ונעלמים. אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם, אבל כל המלחמות וכל השליטים והדם שנשפך, זה שום דבר, רק גרגיר קטן במארג. ככה אני מרגיש בפנתיאון, שם אני מבין כמה אני קטן. בנוסף, כמובן, לפלא ההנדסי של איך בנו את זה".
מקדם החוסן
נסיבות החיים הובילו אותך לפתח רמת חוסן גבוהה.
"אני חושב שכן. זו ראייה פטאליסטית. אני יהודון מהשואה, וכל עוד אנחנו לא בתור למשרפות בברגן בלזן, הכול טוב.
"מה יקרה אם יתבטל לי פרויקט גדול? אז אאבד הכנסה עתידית ואקנה פחות, מה שאני גם ככה עושה. ואם העבודה תיעצר ואני איאלץ לסגור את המשרד, אגיד לעובדים, בואו נשרוף את כל הניירות ונעשה מסיבת ל"ג בעומר, ואיש איש ילך דרכו. ואגב, אני לא יודע אם זה טוב או רע. אולי זה יהיה השחרור הכי גדול שלי. אי אפשר לדעת אם 'משבר' הוא באמת משבר או פתח לדבר יותר טוב.
"ברור שאני אומר את זה מעמדת כוח, אחרי שהשגתי דברים. כשהייתי יותר צעיר הייתי שבוי בקונספציה המערבית של להשיג. אבל היום אני יודע שהחיים לא כל כך מסובכים. אם את לא סובלת ממחלה סופנית או נכה ב-90%, והילדים פחות או יותר בסדר, אז החיים צריכים להיות פשוטים וקלים. מתי הם לא? כשרוצים עוד ועוד, רצים, מתאמצים, רבים, עוברים עבירות כדי להשיג משהו שלא צריכים בסוף".
כתבות
ני"ע
