הנקראות ביותר

תל-אביב מתגעגעת כבר שנים למסעדה צרפתית הגונה כמו זו

אני לא יודע אם ז'אן-לוק גודאר יבוא לבקר, אבל אני נהניתי. ביקור במסעדת "הוטל דה ויל" החדשה

הוטל דה ויל / צילום: אנטולי מיכאלוב
הוטל דה ויל / צילום: אנטולי מיכאלוב

אנחנו מתיישבים, ואני מחפש במבטי את ז'אן-לוק. אין זכר. טוב, אני מנסה להתפשר, אז אולי איזה פוסטר של "פיירו המשוגע" או "עד כלות הנשימה". פרנסי ה"עירייה", הלוא היא מסעדת "הוטל דה ויל" החדשה, הכריזו שהמקום החדש שלהם הוא בין השאר מחווה לבמאי הצרפתי המהולל ז'אן-לוק גודאר. קטונתי מלהבין מה בדיוק צריכה מסעדה לעשות כדי להיחשב כמחווה לגודאר (בלמונדו בתפקיד השף? אנה קרינה כמלצרית?) אבל בינינו, שאלו יהיו הצרות שלי.

"הוטל דה ויל" (בית העירייה, בצרפתית) נפתח לפני כמה חודשים על חורבות "קפה מיכל" הוותיק, בקרן הרחובות דיזנגוף-ז'בוטינסקי בתל-אביב. בעלת הבית של הקפה ההוא שותפה במקום החדש ומסתובבת כתרנגול צרפתי גאה בין השולחנות. אליה מצטרפים אריאל לייזגולד, מיודענו ממדור האלכוהול, בעליהם של ברי הקוקטיילים 223, בל בוי ובאטלר ועוד כמה כאלה יחד עם שותפיו לקבוצת הברים הללו, והשף יוגב ירוס, מי שהיה בעבר אחד משני השפים-שותפים במסעדת מל ומישל השוכנת מעבר לפינה. בקיצור, לא ממש פראיירים, מהראשון עד האחרון.

אם כאמור לא ברור כיצד קשור הוטל דה ויל לגודאר, הרי שברור בהחלט שאזכור של הבמאי כמו גם שמו של המקום, אינם מקריים. תל-אביב מתגעגעת כבר שנים למסעדה צרפתית הגונה, והמקום החדש בהחלט מתיימר להשקיט את הגעגוע הזה. זה מתחיל כבר בעיצוב ובפסקול. אידית פיאף, ז'ו דאסאן ואפילו אנריקו מסיאס אהובי מתנגנים ברקע כאילו אנחנו ברובע השישי, או לפחות בנתניה, ולא במעוז התל-אביביות המתוחכמת. הקירות מצופים בטפט המדמה כתמי ניקוטין רבי שנים, התקרה בדוגמת ריבועים קלאסית של בתי אוכל פריזאיים דומים, אל הקיר נשען ספסל מצופה עור אדום, ואפילו מקומה של המראה הכאילו ישנה לא נפקד. הוסיפו לכך את המדים המשעשעים של המלצרים ואת שלטי ה-tabac, והאקורדיון המונח על המדף העליון, כאילו מחכה לנגן הרחוב התורן שייכנס וינגן בו - ותקבלו תפאורה מושלמת לערב פריזאי נוסטלגי על גדות השאנז אליזה שלנו, הלוא הוא הרי דיזנגוף המזדקן, המנסה כבר כמה שנים, בהצלחה גוברת והולכת לשמחתי, להחזיר עטרה ליושנה.

בחרנו קוקטייל (בכל זאת, לייזגולד), מארי דה ויל, הגרסה של לייזגולד וירוס לבלאדי מרי. במקום וודקה - גראפה מבית היוצר של ג'וב הרגיל ממזקקת ג'וליוס, ובמקום רוטב ווסטרשייר או ציר בקר (תתפלאו, זה קורה בכמה גרסאות) - ציר סרטנים מהמטבח. והכול מעוטר בתועפות עלי סלרי וסליקורניה*. נהדר.

מוס כבד עוף וברווז וסלט קיסר התחילו את ההתפרעות הקרדיו-וסקולרית. שניהם היו מצוינים, אם כי הייתי מרגיע קצת עם האלכוהול במוס. הסלט היה מאוד בסיסי, אבל פריך וטרי ונהדר, והמוס כאמור עשיר כמעט להחריד, מקורמל בסוכר בפסגתו ובקיצור, לא ממש מה שהרופא המליץ.

חזה וכבד ברווז בתפוזים / צילום: בן יוסטר

המשכנו עם קרואסון ממולא ב...שקדי עגל. אלה לוו באיולי לימון כבוש ושפע עלים ירוקים. נשמע קצת בלגן, אבל הכול הסתדר היטב לכדי מנה מצוינת, מפתיעה, מושחתת ומענגת לאללה. השקדים נעשו כמו שצריך, הקרואסון לא נרטב מדי ובקיצור, יופי של יציאה, אם הרופא שלכם מאשר. לדעתי, הוא כבר מזמן לא מסכים לראות אתכם אם אתם אוכלים דברים כאלה.

קרואסון ממולא בשקדי עגל / צילום: בן יוסטר

עכשיו התפנינו למנות העיקריות. הנוער הצעיר הלך, אלא מה, על סטייק פריט, כלומר סטייק פילה עם צ'יפס. זה הגיע ממש כמו במקור, עם צ'יפס דקים פריכים ומושלמים, וחתיכה ורדרדה ועסיסית של סטייק פילה, נתח שחובבי בשר מושבעים (כמוני) נוטים לזלזל בו בשנים האחרונות וכך לגזור על עצמם גלות מאחד הנתחים הכי מענגים שיש, במובן הכי בסיסי של המילה. המילקי של עולם הסטייקים, אף אחד לא יכול באמת להתנגד לו. צריך רק לנסות. הסטייק הוגש עם גוש גדול של חמאת עשבי פרובנס שאפילו היא, מין יציאה קלאסית שכזו, עוד תוספת נוסטלגית, מזכרת מעולם הולך ונעלם.

אחיו הגדול הלך עד הסוף עם ברווז בתפוזים. שוק ברווז טרייה מגידול מקומי (משק לוין) ברוטב תפוזים לא מתוק מדי, עם ירקות ופירה. עשיר, עשוי כמו שצריך ונהדר. אמא שלהם התענגה על פילה לברק ברוטב חמאה לבנה, עם ירקות. קצת בריאות לצד כל הסתימה העורקית הזו (טוב, אם לא סופרים את הרוטב). הלברק הצנוע איים להיות המנה הטובה ביותר בכל הארוחה הזו.

מילפיי עם אוכמניות ותאנים / צילום: אנטולי מיכאלוב

קינחנו במיל פיי (קרמשניט, נפוליאון) מודרני מדי. העלים לא עטפו בקומות את הקרם, אלא נתקעו בו כמו מפרשים והקרם עצמו היה קרם לואיזה, שגם הוא היה התחכמות מיותרת לטעמי. אלה לוו באוכמניות ותאנים טריות. זה לא היה רע חלילה, רק קצת מתחכם מדי בסוף ערב שהבטיח להיות מאוד קלאסי, וקיים להפליא.

אני לא יודע אם גודאר, בגילו המתקדם, באמת יבוא לבקר, אבל נדמה לי שאם אלכסנדר פן, או ניסים אלוני, שפעם, מזמן, גרו ממול, היו עדיין בחיים, גם הם היו נהנים כאן. אני, לפחות, נהניתי עד הגג.

כדאי להכיר | סליקורניה. עשב התבלין הזה אולי מוכר כבר לחובבי הבריאות, או מי שנכפה עליו להפחית בצריכת המלח (רעיון טוב לכל אחד, אגב). הסליקורניה היא בעצם סוג של סוקולנט (צמח אוגר מים), הגדל על קרקעות מלוחות כמו חופי ים. אלא שלמרות טעמה המלוח להפליא, היא מכילה רק חמישית מתכולת הנתרן ממלח ממש, ולכן מומלצת.

הוטל דה ויל | פרטים: דיזנגוף 230, תל-אביב, 03-9746999. א'-ש' 18:00-00:00. מחירים: מוס עוף וברווז - 46 שקל, סלט קיסר - 42 שקל, קרואסון שקדי עגל - 68 שקל, סטייק - 118 שקל, שוק ברווז בתפוזים - 96 שקל, לברק ברוטב חמאה לבנה - 98 שקל, מילפיי - 42 שקל, קוקטייל מארי דה ויל - 52 שקל

השורה התחתונה: יקר אבל שווה

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתההזדמנויות היו בהישג יד, והן עדיין בהישג יד