הנקראות ביותר

מ"וויפלאש" ועד "תברח": המפיק ששובר את הכלים בהוליווד

ההצלחה המפתיעה ● הטראומה מהעבודה הצמודה עם הארווי ויינסטין והקשר הישראלי ● המפיק ג'ייסון בלום חושף את המודל העסקי ששובר את כל הכללים בהוליווד, ומסביר איך מפיקים שלושה שוברי קופות במחיר פרק אחד של "משחקי הכס" ● ראיון

מתוך הסרט "הטיהור" / צילום: באדיבות יס - יוניברסל סטודיו
מתוך הסרט "הטיהור" / צילום: באדיבות יס - יוניברסל סטודיו

"אין סיכוי", ג'ייסון בלום נד בראשו בקצב מתגבר, בזמן שהוא מעכל בשיחה טלפונית את סירובו של שחקן בכיר מאוד להצטרף לפרויקט החדש שלו. "זה פשוט לא יקרה", העצבנות מתגברת, וגם הקול עולה בהדרגה. "אני פשוט מעדיף לא להגיד שאנחנו מנסים להשיג אותו", הוא עובר ממלמול לקול חד, ברור יותר, של השלמה כועסת. "אני לא רוצה להגיד שאנחנו אוספים סירובים לג'יימי", הוא ממשיך (הכוונה לשחקן ג'יימי פוקס, כוכב הפרויקט), והנה זה יוצא: "הוא בחיים. לא. ישתתף. בסרט. המז***ין הזה!".

את שיחת הטלפון הזו הוא מנהל על ספת עור שחורה נמוכה במשרדו, השוכן באזור בלתי אופנתי בפיליפינו-טאון של לוס אנג'לס. אלמלא היה האיש שאחראי לכמה מההצלחות המפתיעות של הוליווד, הפרויקט הזה היה נחשב לשנוי במחלוקת במקרה הטוב: מדובר בריבוט של הסרט הנורא "ספון" מ-1997 (ריבוט, איתחול, הוא מצב שבו לוקחים סרט ישן, מפרקים את כל מרכיביו ובונים אותו לחלוטין מהתחלה, בניגוד, למשל, לרימייק) - סרט שזכה לקיתונות של בוז מצד מרבית המבקרים, מצד הצופים ומצד אתרים שמשלבים את שניהם ("ספון" עומד כרגע על ציון של 18 מתוך 100 באתר Rotten Tomatoes).

העובדה שהצליחו להחתים את פוקס - המכנה את בלום "אחד המוחות המבריקים בתעשייה" - היא עדות לכוחה ההולך וגובר של החברה של בלום, "בלומהאוס", למשוך כוכבים גדולים; אבל עכשיו, לאחר סירוב מפי שחקן שנודע לשמצה בבררנותו, סוגיית ליהוקו של מי שישחק את הנבל מול פוקס הפכה לעניין מטריד.

מובן שיש עדיין כאלה שרואים בבלום סיכון והימור, אבל הם הולכים ונדחקים לשוליים. ברצף שנמשך זה כמעט עשור, החברה של בלום הכניסה יותר מ-3 מיליארד דולר בקופות בשורה של להיטים מסחריים עם שולי רווח רחבים להפליא: סדרות אימה דוגמת "פעילות על-טבעית", "הטיהור" ו"הרוע שבפנים", כמו גם "הסיאנס", "ספליט" ו"מז"ל טוב"; סרטי איכות עם שאיפות לאוסקר כמו "וויפלאש", שזיכה את בלום במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר; ואפילו יצירה נדירה ששייכת לשתי הקטגוריות: "תברח", סרט האימה של ג'ורדן פיל שמספק אמירה נוקבת על גזענות וזיכה את בלום במועמדות נוספת לפרס הסרט הטוב ביותר. פיל הפיק עם בלום גם את "שחור על לבן" של ספייק לי (שיצא השבוע לאקרנים בישראל), המתאר את סיפורו האמיתי של שוטר אפרו-אמריקאי שהסתנן לסניף של הקו-קלוקס-קלאן.

המודל העסקי של בלום מבוסס על כך שתקציבו של כל סרט מקורי יעמוד על חמישה מיליון דולר ומטה, שזה אומר פחות או יותר שהוא יכול להפיק שלושה סרטים במחיר של פרק אחד של "משחקי הכס". גם אם יתנו לו 50 מיליון דולר להפיק סרט, הוא מתעקש, "אני עדיין אוציא עשרה סרטים של חמישה מיליון דולר כל אחד". לשחקנים וליוצרים הוא משלם מקדמה צנועה, אבל מספק להם חלק מן הרווחים, ובכך מציע להם עסקה מפתה: להמר עליו זה להמר על עצמם.

בלום (צילום: רויטרס - Carlo Allegri)

בלום שואף להיכנס באופן משמעותי גם לטלוויזיה - לאחרונה מכר 45% מבלומהאוס טלוויז'ן לאולפני ITV הבריטית במסגרת מהלך לגיוס הון (שוויה של החטיבה הוערך ב-80 מיליון דולר) - אלא שבמקרה הזה המודל העסקי שלו אינו תקף. "עסקי הקולנוע חולים, אז להצטמצם שם נותן לך המון יתרונות", הוא מסביר. "לעומתם, תחום הטלוויזיה בריא, כמעט בריא מדי, והעלויות הרבה פחות מטרידות את המפיצים".

בלום כבר הפיק בעבר תכנים למסך הקטן, ובהם "הג'ינקס", "הלב הרגיל" ו"חפצים חדים", שעלה החודש בכיכובה של איימי אדמס - כולם ב-HBO. את שלושת אלה הפיק כמעין שכיר, אבל בבלומהאוס TV תהיה לו שליטה רבה יותר. האופן שבו יאמוד הצלחה או כישלון יהיה הפעם שונה בתכלית: "זאת הפעם הראשונה שאנחנו עובדים בלי מודל פיננסי, אבל יש לנו תוכנית מאוד ספציפית - להשתמש במותג שבנינו עם הסרטים כדי להוציא תוכניות איכות מעניינות לטלוויזיה".

שהקהל יפנה את הסט

בלום נולד בלוס אנג'לס, להורים בעלי גלריה. בין היתר, הוצגה שם תערוכת היחיד הראשונה של אנדי וורהול בחוף המערבי, ב-1962. כשבלום היה בן ארבע, משפחתו עברה לעיר ניו יורק. הוריו נפרדו זמן לא רב לאחר מכן. בתור ילד היה מבלה את ימי החול עם אמו, היסטוריונית של תולדות האמנות, בדובס פרי, ניו יורק, ואת סופי השבוע עם אביו במנהטן, שם אכלו צהריים באודיאון וביקרו במוזיאונים ובגלריות. רבים מן השמות שראה שם על הקירות ביקרו בבית של אביו באפר איסט סייד. וורהול קפץ מדי פעם. "ראיתי את אבא שלי עם אמנים ואספנים", מספר בלום. "עם האספנים העניין היה כסף וכמה זה. אמנים לא רצו שזה יהיה העניין. לא על זה הם דיברו. ראיתי אותו חובש כובעים שונים עם אנשים שונים, וזה הטביע חותם".

הוא למד בקולג' בווסאר, יחד עם שותפו לדירה, נואה באומבך, מי שלימים יהפוך שם נרדף לאיכות קולנועית (הוא האיש שאחראי בין היתר ל"גרינברג" ול"פרנסס הא", ומשתף פעולה קבוע עם הבמאי ווס אנדרסון). אחרי תום הלימודים התגוררו במשך שנה בשיקגו. בלום למד ומכר מנויים לכבלים מדלת לדלת, ואילו באומבך כתב את התסריט לסרטו הראשון, "Kicking and Screaming".

השניים עברו לניו יורק במטרה לעשות יחד סרט. בלום מצא עבודה בארו פילמז, מפיצה קטנה של סרטים דלי תקציב שיצאו היישר לווידיאו, ובמקביל, ניסה למכור את התסריט של באומבך. הוא שלח אותו לסטיב מרטין, שהיה חבר של אביו, ושכתב בתגובה מכתב מלא שבחים. הסרט זיכה את בלום בקרדיט הראשון שלו (מפיק-שותף), אבל בשלב זה כבר לא היה לו חלק בפרויקט. גם החברות עם באומבך עלתה על שרטון. "הרגשתי כאילו אני זה שהרים את הסרט ואז דחקו אותי הצדה", הוא אומר. "עכשיו אני כבר לא חושב על זה, אבל חשבתי על זה הרבה במשך הרבה שנים".

מי שנתן לו צ'אנס נוסף היה השחקן והמפיק אית'ן הוק, שאותו ניסה בלום ללהק ל"Kicking and Screaming". הוק לא היה בעניין, אבל התרשם מבלום ומינה אותו למנהל קבוצת התיאטרון שלו. בלום עשה את שלו והצליח בדרך פלא להשאיר את התיאטרון פתוח. הוא והוק היו משוטטים ברחבי מנהטן, מחלקים פלאיירים ומציעים כרטיסים ב-10 דולר לתיירים בטיימס סקוור. בלום, שהיה נחוש להוציא את המקסימום גם מן החלל עצמו, הפך את הלובי של התיאטרון לגלריה וקיים במקום הקראות בשעות היום.

פעם רצה להעלות שלוש הפקות במקום שתיים, דבר שדרש החלפת תפאורות בתוך יום. הוק אמר שזה בלתי אפשרי בלי כסף וכוח אדם. אז בלום הרים "מסיבת סיום", כלשונו - עם חבית בירה, כמה רמקולים ופח אשפה גדול - והציע לשוחרי התיאטרון חוויה ייחודית: לקחת חלק בפינוי הסט. "הוא קרא לזה 'סטרייק 95' וזאת הייתה המסיבה הגדולה של השנה", נזכר היום הוק. "אני זוכר שהסתכלתי עליו ואמרתי, 'אתה פשוט טום סויר. איך לעזאזל הצלחת לשכנע את כולם לצבוע את הגדר שלך?''".

דילמת הארווי ויינסטין

1996 הייתה שנת הפריצה של בלום, שהפך למנהל רכש במירמקס. "בשעתו, כל היוצרים רצו שהם יקנו את הסרט שלהם ויפיצו אותו", הוא אומר. הארווי ויינסטין, מתברר, היה מבחינתו מורה - ומורא. לדברי בלום, היו שם בריונות בלתי פוסקת וניבולי פה בלי סוף. פעם, מספר בלום, לאחר שלא הצליח להציל עסקה כושלת, ויינסטין זרק עליו סיגריה בוערת. דובר מטעם ויינסטין מסר כי "מר ויינסטין השקיע זמן רב במנטורינג של בלום... הוא גאה בהישגיו של ג'ייסון".

בלום תמיד ראה בוויינסטין בריון שפל - אבל לא פושע או אנס. "פשוט לא היה לי מושג", אומר בלום בעניין ההאשמות בניצול מיני ובתקיפה מינית שהועלו כלפי ויינסטין. מאז שפורסמו, בלום ביקש לרדת לחקר עיוורונו שלו הן באשר להיקפה הממשי של התנהגותו הפוגענית של ויינסטין והן באשר לסינדרום שטוקהולם שהוא עצמו לקה בו. "מה שאני מנסה להבין עכשיו זה למה נשארתי שם כל-כך הרבה זמן", הוא אומר. "אין ספק שזה היה בגלל השאפתנות שלי. וזה גורם לי לפקפק במצפן שהנחה אותי, בזמנו".

ואז הגיע פלי

אחרי שעזב את מירמקס, בשנת 2000, ולפני שבלומהאוס החלה להמריא, נכנס בלום לתקופת התרדמת. "לא היה לי שום מושג מה אני עושה", הוא אומר. "יצאתי ממירמקס מתוסכל כי אף אחד לא נתן לי קרדיט. אנשים שאמרו לי: 'בחיים שלך עוד לא הפקת סרט' - צדקו. היה לי הרבה ללמוד".

הפרויקטים הראשונים שלו היו זניחים ובלום כבר עמד להכיר בתבוסה. אלא שאז נתקל בסרט אימה שיצר במאי ישראלי לא מוכר בשם אורן פלי (peli). אף אולפן לא גילה עניין בסרט, שנוצר בתקציב של 15,000 דולר, אבל בלום, שעדיין אכל את עצמו על כך שוויתר על "פרויקט המכשפה מבלייר" בימיו במירמקס, היה נחוש. זה לקח שנתיים, אבל לבסוף הוא שכנע את אנשי מירמקס להפיץ את הסרט.

מבחינת יחס התשואה וההשקעה, ובסיוע קמפיין שיווק גרילה, "פעילות על טבעית" הכניס 193 מיליון דולר, כלומר, פי 550 ויותר מאשר 350,000 הדולרים ששילמו המפיצים תמורתו. הדרך מפה לשורה ארוכה של שוברי קופות מז'אנר האימה - הייתה קצרה. ומשם, גם אל ליבם של המבקרים, עם יצירות קולנועיות פורצות דרך כמו "וויפלאש" ו"תברח". ד"ש מהקו-קלוקס-קלאן

לצד תקציבי ההפקה הצנועים, המודל של בלום מסתמך על כך שהיוצרים מקבלים הזדמנות לעבוד תמורת הבטחה לרווח עתידי - ולחופש יצירתי. "אני תמיד אומר: אני לא יכול להבטיח לכם להיט, אבל אני יכול להבטיח שתמותו או תחיו על החרב שלכם". הוא אומר שמשתלם להציע ליוצרים את זכות המילה האחרונה: "אמנים נוטים להקשיב לך הרבה יותר, כי הם יודעים שבסוף ההחלטה שלהם".

"שחור על לבן" ("BlacKkKlansman") - שתאריך ההפצה המסחרי שלו, ה-10 באוגוסט, נקבע כדי לציין שנה למצעד תומכי העליונות הלבנה בשרלוטסוויל, וירג'יניה - מסתיים בצילום של ניאו-נאצים צועדים ושל פיגוע הדריסה הקטלני, במנהיג הקלאן דייוויד דיוק מדושן עונג, ובנאום ה"אנשים נהדרים משני הצדדים" הזכור לשמצה של דונלד טראמפ. בזמן העריכה, בלום הרגיש שהרצף מוגזם. "אני אישית הייתי משרטט את ההקבלה בדרך אחרת", הוא אומר. "אבל אני מעריץ את מה שספייק לי עושה כקולנוען, ובשורה התחתונה, זה מה שהוא החליט לעשות ואני סומך על זה בשתי ידיי".

זה עובד בעיקר כי בלום יודע מה הוא לא יודע: "לא מתפקידי להגיד מה הדרך הנכונה לתאר את החוויה האפרו-אמריקאית ומה לא. זה יהיה די מטומטם מצדי לעשות את זה. הדבר הכי טוב שיצא לי מ'תברח' זה שלמדתי הרבה על גזענות - באמריקה, בתוכי". האופן שבו הוצגו הליברלים הלבנים ועתירי הכוונות הטובות כגזענים רצחניים במסווה, אפילו כלפי עצמם, הדהד בו משהו. "זיהיתי בעצמי הרבה ממה שג'ורדן (פיל) לעג לו, הייתי נאיבי. אני עדיין נאיבי, אבל קצת פחות".

בלום מפיק כעת סרט פעולה עם ג'ון רידלי, שזכה באוסקר על התסריט של "12 שנים של עבדות", וסרט אימה עם די ריס, התסריטאית והמפיקה הגאה של "Pariah" ושל "פרחים בבוץ". את הפרויקטים האלה מניע אותו דחף שמאחורי הריבוט המיוחל של בלומהאוס ל"האלווין" עם ג'יימי לי קרטיס, שיצא לאקרנים בסתיו. לדבריו, "אנחנו לא עושים את זה כי זה פוליטיקלי קורקט או כי זה באופנה, אלא כי זה טוב מבחינה עסקית".

בלום קם על רגליו. נראה שהמחשבה מעוררת אותו. בדרכנו החוצה מהמשרד, העוזרת האישית שלו מנתבת אותו אל ערימה של חוזים הממתינים לחתימתו - חוזים עבור שלושה פרויקטים חדשים מבית בלומהאוס, ועבור שותפות אפשרית עם חברת טאנג מדיה פרטנרס - המשלבת בין תעשיות הבידור האמריקאית והסינית. כן, במקביל לטלוויזיה, בלום רוצה גם לפצח את הקהל הסיני, בעיקר בז'אנר האימה.

"ככל שהחברה שלנו גדולה וחזקה יותר, הקול שלנו עצמאי יותר", הוא חוזר על המנטרה, כאילו ממש לפני כמה דקות נחת אצלו האסימון. "מבחינתי, זה פשוט כיף גדול".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתאיך סורקים מחשבות: כך תרמתי את מוחי למדע