הכיבוש משחית? תראו מה קורה בכבישים

זה לא שהאלימות בחברה זולגת לכביש, זו האלימות של הכביש שזולגת אל החברה הישראלית

מונופול הזעם הגדול במדינה / איור: תמיר שפר
מונופול הזעם הגדול במדינה / איור: תמיר שפר

א. אני ישראלי ממוצע בסך הכול, לפחות מבחינת הנתונים הסטטיסטיים אם לא מכל שאר הבחינות. בשולחן ליל הסדר של פוליטיקת הזהויות אין מקום לאנשים כמוני. יש רק דבר אחד (אולי חוץ מנטייתי הפוליטית) שבו אני נחשב למיעוט קטן ומדוכא בחברה הישראלית: יותר מ-70% ממשקי הבית, על-פי הלמ"ס, מחזיקים לפחות רכב אחד, ורבע ממשקי הבית מחזיקים לפחות שני רכבים. אבל אני, אני אין לי במשק הבית הקטן שלי אפילו אוטו אחד.

זו לא קריאה לעזרה, חברות וחברים, אלא תוצאה של החלטה שאין להפריז בחשיבותה לעיצוב חיינו, ובהשפעתה על מצב רוחנו. בצמתים של החיים, כמו מקום מגורים, עבודה, בתי ספר לילדים וכד' אנחנו תמיד פונים לכיוון שלא מחייב אוטו כדי להגיע אליו. לפני 13 שנים בערך נפרדנו מהפונטו האדומה שהייתה הכרכרה הקסומה של אהבתנו הצעירה, ואף מילאה בה תפקיד קטן, אך מכריע: אחד המשפטים הראשונים שאמרתי לגלית היה משהו דבילי כמו, ידעתי שתהיי בחורה עם אוטו אדום. תבינו, אני דתל"ש, אצלנו למדו את אמנות הפלפול, לא הפלירטוט. בכל מקרה, זה עבד איכשהו.

העניין הוא שאין לנו אוטו בבעלותנו. שלושה וחצי מיליון כלי רכב תקועים בכבישי ישראל, שני מיליון שמונה מאות וחמישים ושבע אלף מתוכם מכוניות פרטיות - 164 אלף מהן נמכרו מתחילת השנה! - ואף אחת מהן לא שלנו.

ב. בשבוע שעבר פרסמה עמותת אור ירוק סקר על התנהגות הישראלים בכבישים. ברור שלא צריך סקר בשביל זה, אבל גם סוקרים צריכים להתפרנס, בואו לא נשכח שהילדים שלהם צריכים לאכול בדיוק כמו הילדים שלכם, כן? אז לתוצאות המפתיעות כשמש בצהריים בסהרה באוגוסט, אם כך: משהו כמו 100% חוו צפירות, סנוורים ונהיגה אגרסיבית, 85% מהנהגים נתקלים באלימות מילולית ובהתנהגות מאיימת, חצי מהנהגים נתקלו בקטטות בכביש (כנראה של האנשים מהחצי השני). איפה ומתי יש הכי הרבה אלימות? איפה ומתי שהכי צפוף. לקינוח הוגש מקבץ טרי של אירועי אלימות בכביש מהזמן האחרון ומנכ"ל אור ירוק ארז קיטה סיכם את הדוח במשפט: "האלימות שמאפיינת את החברה הישראלית זולגת גם לכביש".

יש לי רק כבוד והערכה לעמותת אור ירוק, ואתם מאמינים לי שאני בטח ובטח לא כמו שר התחבורה ישראל כ"ץ, שמצא לעצמו להיכנס בעמותת אור ירוק וקרא להם צבועים ו"עסקני תאונות דרכים" כשלא מצאו לנכון להלל ולקלס את כבודו על ירידה בהרוגים בתאונות במחצית הראשונה של 2018: 150 בני אדם נהרגו, לעומת 193 הרוגים באותה תקופה אשתקד. הישג נאה, ועדיין - הרוג אחד ביום. משפחה אחת שיכולה הייתה לשאוב נחמה ממילותיו החמות והמחזקות של השר שמבטיחות לעשות הכול כדי לעצור את ההרג, לו רק היו מופנות כלפיה כאלה.

ובכל זאת, רק מילה אחת למר קיטה: אמרת ש"האלימות שמאפיינת את החברה הישראלית זולגת גם לכביש" - אבל האמת הפוכה לגמרי. אנחנו לא מושלמים, אבל הישראלים, ברובם המוחלט, אינם אלימים. אני מסתובב מספיק בארץ בשביל לומר את זה בביטחון. במדרכות ובחופים, בקניונים וברכבות, בתורים ובאוטובוסים. אולי לא תמיד הכי מעודנים, כמוני, אולי לא יודעים להתנהג פה ושם, אבל בגדול אנשים סבבה. האלימות לא מאפיינת אותם וישראל היא לא מדינה אלימה, ותעיד מידת האושר של הישראלי ורמת הביטחון האישי הגבוהה. אנשים בישראל קוראים אחד לשני אחי.

ג. אבל רק שים אותם על הכביש ובתוך מכונית, וכולנו יודעים מה קורה. האושר הופך לזעם, רמת הביטחון האישי הופכת לפרנויה, אנשים מתרתחים, מקללים, מאיימים, מרביצים, דוקרים, הורגים.

אז זה לא שהאלימות בחברה זולגת לכביש, ארז קיטה - זו האלימות של הכביש שזולגת אל החברה הישראלית, גולשת אל המדרכות, אל הבתים, אל הלבבות.

רבים מאיתנו מאשימים את הסכסוך המתמיד והכיבוש, לא את הכביש, ברמת האלימות והעצבים בישראל, ובצדק, אבל גם לא בצדק: אחד, על רוב הישראלים הכיבוש לא משפיע ובכלל לא מפריע, בטח שלא מעצבן; שניים, הרי ככל שהמצב הביטחוני קשה יותר, אנשים מתנהגים יפה יותר בכביש. יש יותר תאונות כשהכול בסדר. כמעט אפשר לטעון שהדרך למנוע לחלוטין תאונות דרכים זה לצאת למלחמה רצינית. וחוץ מזה, כבר היום יש בישראל כ-2,700 כלי רכב לכל ק"מ כביש (!), מה נעשה אם נצא מהשטחים?

הכביש הוא מונופול הזעם הגדול במדינה, והיא עושה ממנו כסף נהדר, כולנו יודעים: עשרות מיליארדים בשלל מסים, ממס קנייה עד מס צמיגים, אגרות והיטלים ושאר מרעין בישין, שלא לדבר על ביטוחים, קנסות וכל ספקטרום ההוצאות על הרכב הפרטי שרק אחזקתו מגיעה על-פי האתר של ארגון מנהלי התחבורה בישראל לכ-30 אלף שקל בשנה למכונית משומשת, כלומר מינימום. רוצים להכפיל את זה ב-3 מיליון מכוניות רק בשביל הכיף? 90 מיליארד שקלים. לא כולל רצועת טיימינג. הכסף הזה דואג להשאיר אתכם עצבניים גם כשאתם לא בתוך מכונית ועל הכביש.

הכביש הוא מונופול הזעם והמוות הגדול במדינה וכולנו עובדים בשבילו. טוב, לא כולנו. אני ועוד 30% מהאוכלוסייה לא. נקווה שלא יתחילו לקרוא לנו בוגדים ולהוסיף לחוק הלאום סעיפים שיפגעו בנו במיוחד, כי לא רק לערבים מגיע; סעיף אחד שיאפשר הקמת יישובים לבעלי מכונית בלבד. נכון שיש כבר מלא כאלה, קוראים להם פרברים, אבל אתם הרי לא רוצים אנשים כמונו, תודו. אולי סעיף האומר שבמקרים שבהם החוק העברי לא נותן תשובה ברורה, בעל האוטו הגדול יותר צודק. יכול גם להחליף את בוררות החובה שנתניהו כל-כך נחוש לקדם. וכמובן שמעובדים בלי אוטו תינטל זכות השביתה, אולי גם ההצבעה, לגבי ביטוח בריאות יתקיים דיון בוועדה.

ד. העובדה שהמדינה מעדיפה בבירור את הרכב הפרטי על פני תחבורה ציבורית ברורה כשמש, נכתב עליה ושוב ושוב ואין טעם להלאות בפרטים. ובכל זאת, השבוע קרה משהו מצחיק: בכנסת האשימו את התחבורה הציבורית בזיהום אוויר ובאחריות לתמותה של כאלף אנשים בשנה. הבנתם ת'בדיחה? בישראל יש שלושה מיליון רכבים פרטיים שפולטים עשן ורק קצת יותר מעשרים אלף אוטובוסים - ברור שהאוטובוס אשם בזיהום והורג אותנו! הם מזניחים את התחבורה הציבורית עד כדי כך שאפילו בתוך הערים הגדולות 80% מאיתנו מעדיפים לנסוע ברכב פרטי מאשר באוטובוס - והאוטובוס (הישן והלא מושקע, כי למה בעצם) הוא האשם. נחנקתי.

בתור משתמש כבד יחסית בתחבורה הציבורית אני יכול להעיד שהשיימינג שעושים לה מוגזם לגמרי. והכי חשוב, בתחבורה הציבורית אנשים מתנהגים הרבה יותר נחמד זה לזה מאשר בכביש.

וזו בדיוק הנקודה. הסיבה האמיתית שבגללה המדינה התמכרה לרכב הפרטי ומזניחה את התחבורה הציבורית היא לא רק הכסף. נכון שזה המון כסף, וכסף קל - הכנסות המדינה ממיסוי רכב בלבד עלו ב-%60 בעשור האחרון; זו לבדה סיבה טובה מספיק - אבל הסיבה העמוקה, הלא מודעת, היא שזה בגלל שבכביש אתם רוב הזמן לבד. יושבים בודדים, מתעצבנים, צועקים על הרדיו, זועמים, שונאים, צופרים, חותכים - ככה הם רוצים אתכם, כועסים ולבד. הם לא רוצים שתעלו לאוטובוס או לרכבת, נכון? הרי ככה גם תירגעו וגם תפגשו את האנשים שהם רוצים שתשנאו ומי יודע מה עלול לקרות. עוד תיקלעו לשיחה נעימה, חלילה.