הנקראות ביותר

הרגע שבו הפכתי לרגע להר געש

זו הייתה התפרצות זעם מהסוג העלוב ביותר. כזו שאחריה צריך להתקלח מבפנים. כזו שגורמת לאנשים סביבך, הקרובים אליך ביותר, להתבייש בזה שהם מכירים אותך, בעוד שאתה בכלל לא מכיר את עצמך

הכרונולוגיה של הג’ננה / איור: תמיר שפר
הכרונולוגיה של הג’ננה / איור: תמיר שפר

א. הר הגעש קילוואה שבהוואי התפרץ בסוף השבוע האחרון. מצד אחד הכריח עשרות אלפי אנשים להתפנות מבתיהם, חלק מהבתים אבדו לנצח, אבל מצד שני העניקה לנו ההתפרצות מחזות מרהיבים: מזרקות עצומות של לבה שהגיעו לגובה של עשרות מטרים, נהרות שוצפים של אש נוזלית על האדמה ותימרות עשן עצומות בשלל צבעים מכסות את השמיים. אין הרבה דברים יפים כמו התפרצות של הר געש.

בתיאום עם ההר, התפרצתי גם אני באותו הזמן בדיוק, אלא שההתפרצות שלי הייתה עלובה בהרבה. כי אדם איננו הר ואדם איננו נהר ואדם איננו אי. "אדם הוא רק אדם", כמו ששרה ירדנה ארזי למילותיו של אהוד מנור, "ורוב ימיו לילות ואין אדם מושלם בכל המעלות". על עצמי אני יכול להעיד שאין מרחק גדול כמו המרחק ממני אל המושלם, ואף שזה לא אפשרי, המרחק הצליח לגדול עוד קצת במהלך סוף השבוע האחרון.

ירדתי כל-כך נמוך, נמוך יותר מאודיסאוס שירד אל עולם המתים. נמוך יותר מרמת האבטלה ברבעון הראשון של השנה. נמוך אפילו יותר מצהלולי שר החינוך בעת שחרורו של אלאור אזריה. מה קרה? התחפרתי עם האוטו אי שם בערבה והייתה לי התפרצות זעם מהסוג העלוב ביותר. כזו שאחריה צריך להתקלח מבפנים. כזו שגורמת לאנשים סביבך, הקרובים אליך ביותר, להתבייש בזה שהם מכירים אותך, בעוד שאתה בכלל לא מכיר את עצמך.

ב. סתם התחפרות מטומטמת. בכלל לא הייתי צריך להיות שם. מד החום הצביע על 40 מעלות צלזיוס וחצי. זה לא כל-כך חם ביחס למקום הכי חם בעולם, מדבר לוט שבדרום-מזרח איראן, שם נרשמה טמפרטורה של 70 מעלות. זה גם לא מי יודע מה הרבה ביחס ל-1,200 מעלות צלזיוס, שזה חום הלבה שנפלטה בהוואי. זה גם לא הרבה ביחס לחום של 16 מיליון מעלות השורר במרכז השמש, וזה בטח ובטח שום דבר בהשוואה לחום הכי גדול שהצליח האדם לייצר במאיץ החלקיקים בשווייץ, שם מתנגשים יונים של עופרת בטמפרטורה של 5,500,000,000,000 מעלות צלזיוס (חמש וחצי טריליון מעלות). אבל זה מספיק חם, לעזאזל, בשביל להמיס את מה שרק כמה שניות קודם היה הכבוד העצמי שלך.

איך מתפרץ אדם? לא שונה בהרבה מהר געש. חומר מותך (באדמה זו מאגמה, באדם זו הנפש) מצטבר ומצטבר מתחת לפני השטח, מבעבע מבעירה פנימית (באדמה זו מעטפת כדור הארץ, באדם זו האמיגדלה שנמצאת באונה הרקתית התיכונה במוח ואחראית על הפחד, הכעס ועוד), עד שהחומר מתרתח ומוצא, או יוצר, סדקים שמהם הוא יכול להתפרץ (באדמה אלה סלעים, באדם אלה הנסיבות). לאונרד כהן כתב פעם ש"בכל דבר יש סדק, כך האור מצליח להיכנס". זה אולי נכון, אבל האפלה עושה שימוש באותם סדקים ממש כדי להתפרץ החוצה.

מה אני עושה, לעזאזל? אני מנסה להתפייט, להתנחם בדימויים, במילות שירים ובמספרים. או במילים אחרות, לעשות לעצמי הנחות. זו הנטייה הכי טבעית, אבל שום הנחה לא מגיעה לי פה. אין לי לאן להפנות את האצבע: אלה לא החברים שהמליצו על המסלול, זה לא האוטו, לא חברת ההשכרה, אלה לא הילדים, זו לא גלית, זו לא הטמפרטורה, לא המדבר, גם לא התחממות כדור הארץ - אפילו את נתניהו אני לא יכול להאשים פה. זה הכול אני שאיבדתי שליטה על הסוגרים של הנפש. מה שכן, חייבים להודות: איזה שחרור מטורף זה להתפרץ ככה. לאבד את הכול - את הפאסון, את הנימוס, לנתק את הכבלים של ההתנהגות המקובלת ופשוט לשכוח, לשכוח את הכול ולטבול בתוך הזעם. לרגע אחד מחורבן אתה באמת-באמת טהור ואותנטי.

ג. הפרטים לא חשובים, אבל אתן אותם פה כדי להזדכך: הם כללו קללות נמרצות עד מאוד, דפיקות על האוטו, בעיטות באוויר, זיעה מוגברת, נפנופי ידיים חסרי מטרה ספציפית, דפיקות לב, סירוב לקבל עזרה, צעקות, הצתת מריבות עם כל מי שהיה ברדיוס שלי, הסתגרות - ואז הכול מהתחלה. וכל הזמן הזה יש איזה קול פנימי שאומר לי בלב: תפסיק בן אדם, תפסיק, מה אתה עושה? למה זה טוב? אנשים רואים אותך. אבל אני כבר עמוק מדי, לא יכול להפסיק. ממשיך להתחפר, עם האוטו ועם הזעם, חווה, במקביל, את כל המילים הנרדפות: קצף וחרון, חימה וע-ב-ר-ה.

אני לא מיוחד, "כולנו חווים התקפי זעם", קראתי באינטרנט. מי לא ראה את זה קורה לזרים מוחלטים כמו לאנשים הקרובים אליו ביותר; ראיתי את אבא שלי מאבד את זה, הילדים שלי ראו אותי והילדים שלהם יראו אותם יום אחד. כולנו יודעים איך זה נראה מבחוץ. וזה לא נראה מי יודע מה.

השבוע למדתי שמדענים הצליחו למפות את הגנום של בעל החיים הראשון, המקור של עולם החי. יש תיאוריה שכל המגוון הביולוגי הנהדר שיש בעולם, מביצי כינים עד קרני ראמים, מהפרפר עד ההיפופוטם, התפתח מאב קדמון אחד שחי לפני משהו כמו שש מאות וחמישים מיליון שנים. היצור עצמו, כלומר מאובן שלו, לא נמצא. הוא ככל הנראה חי בים, אבל אין לנו מושג איך הוא נראה.

הדבר היפה שעלה ממיפוי הגנום של אותו אב קדמון מסתורי זה ש-55% מכל התאים בגנום האנושי היו קיימים כבר אצל בעל החיים הראשון. זה אומנם רחוק עד מאוד מהתאמה מוחלטת, אבל השאלה עולה מאליה - נכון שגם אבינו הקדמון קיבל מדי פעם את הג'ננה? נכון שאפשר לדמיין אותו מתחרפן מתחת למים?

אני ניגש לדוקטור גוגל, שמבשר לי שבדרך כלל התקפי זעם קשורים "לחוסר יכולת להתמודד עם המגבלות שמציבה הסביבה או עם מצבים רגשיים קשים". די! באמת?! הבעיה שכמו כל דבר באינטרנט הזה שלכם, ישר הולכים הכי רחוק ומבהילים אותך: "במקרים רבים התקפי הזעם הם תוצאה של בעיה נוירולוגית או הפרעה פסיכיאטרית", כתוב במקום אחד; זה עלול "להיות תסמין של הפרעה דו קוטבית או הפרעת אישיות אנטי סוציאלית", אומר אתר אחר; ושלישי מקנח: "במקרים מסוימים התקפי זעם הם תוצאה של מחלה נוירולוגית ניוונית כמו אלצהיימר או דמנציה". אלוהים ישמור, בן אדם כבר לא יכול לאבד את זה בשקט?

הכי אהבתי את ההסבר שלפיו התקפי זעם באים כי האדם מרגיש מאוים. מה אתם אומרים. ברור שאני מרגיש מאוים! החיים זה דבר מאיים, הקירבה המדאיגה לגיל חמישים - שהופכת צפופה מיום ליום - ממלאת אותי באימה. אני מקריח, אני מלבין, אני משמין, אין לי כסף, אנשים מנסים להרוג אותי, הצפון מתחמם, הדרום בלהבות - ברור שאני מרגיש מאוים! אני לא מבין, אתם מנסים לעצבן אותי עוד יותר?

ברור שזה הכול פחדים, פחדים ובושה: אני פוחד שאני לא מספיק גבר, אני שונא את זה שאני לא יכול לחלץ אוטו שנתקע, אני מתעב את המבטים שננעצים בי. אם יש דבר שאני מתבייש בו ופוחד ממנו זה חוסר האונים - והנה אני, תקוע באמצע שום מקום בשיא החום, חסר אונים.

ד. אז נכון, היה יכול להיות יותר גרוע - הייתי יכול להיות חכם כמו שגב משה - אבל זו נחמה קטנה מאוד. הרי "כל הכועס - חכמתו מסתלקת ממנו", אמרו חכמינו. "הכועס", כתב הרמב"ם, "אין חייו חיים". "הכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרותיה", סיכם ניטשה. זה נכון. אף אחד לא חושב על עצמו כעל אדם כועס, כל אחד אוהב לראות את עצמו באור מחמיא וקשה להישיר מבט אל התהום, מהר מאוד היא מסתכלת חזרה.

הייתי רוצה להיות יותר כמו הר געש אחרי התפרצות, אדיש ואדיר, אבל אני רק בן אדם. שבוע אחרי, וכל הפסוקים עדיין חלים עליי: חכמתי נסתלקה, אוצרותיי נבזזו וחיי אינם חיים, אני עדיין מבויש ועדיין מרוקן. או כמו ששרה להקת רוקפור למילותיה של טל גורדון: "הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל".

לפחות הוצאתי את זה.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתשתי ציפורים