להקת לוסיל קרו: "מתחילת הדרך הכוונה הייתה לפרוץ בחו"ל"

להקת לוסיל קרו, ששרה רק באנגלית, נמצאת הרחק מתחת לרדאר המיינסטרים ■ ישגב דותן, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי של הלהקה: "הגראמי עבורנו זה לא מילה גסה. זה עניין של הזדמנויות ושל טיימינג"

להקת לוסיל קרו / צילום: : דנה מאירסון
להקת לוסיל קרו / צילום: : דנה מאירסון

"זה לא שהשמיים הם הגבול, אבל פרס הגראמי הוא בהחלט יעד", אומר בראיון ל"גלובס" ישגב דותן, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי של להקת "לוסיל קרו" ("Lucille Crew") - אחת הלהקות המשובחות הפועלות בישראל בשנים האחרונות, מתחת לרדאר תקשורת המיינסטרים.

הרכב הלהקה כולל חצוצרן, סקסופוניסט, בסיסט, מתופף, קלידן, זמר - ג'ואל קובינגסטון, אמן היפ-הופ אמריקאי שהגיע לטייל בארץ, התאהב בישראל והחליט להישאר, זמרת - גל דה פז, שלא בכדי אנשי התעשייה משווים אותה לג'ניס ג'ופלין - הזמרת הזו היא עילוי, ודותן, כאמור, על גיטרה חשמלית ("גיטרה זה התירוץ שלי להיות על הבמה. לא הייתי קורא לעצמי גיטריסט. אני לא יושב כל יום 7 שעות על הגיטרה. רק בחזרות").

השלושה האחרונים אמונים גם על כתיבת והלחנת מרבית השירים. כל השירים, אגב, באנגלית.

- יכול להיות שהעובדה שאתם שרים רק באנגלית מהווה מחסום בתחנות הרדיו, שמעדיפות או שירים בעברית, או שירים באנגלית - אבל מחו"ל?

דותן: "כבר בתחילת העבודה עם ההרכב, אמרתי - 'אני רוצה לשדר חו"ל'. שניראה כמו להקה מחו"ל שהגיעה לישראל. עם ג'ואל זה קל, הוא מדבר אנגלית. זה הקלף שלנו. זה מוסיף לתחושת האשליה. זה לא מעורר חשד. בסופו של דבר, זה חלק מהעניין שלנו, משהו חו"לי, גרוב אקזוטי, תחושה שאתה בא לראות משהו אחר.

"מצד שני, יש לנו פחות פוטנציאל מקומי, בגלל שאנחנו שרים רק באנגלית. לכן גם לא נוכל להביא קהל כמו למשל הבלקן ביט בוקס".

יש תקרה

כמו להקת "היהודים" בזמנו, גם הסיפור של "לוסיל קרו" הוא דוגמה מצוינת לפער שבין הצלחה אמנותית לבין הכרה ממסדית.

מחד, אזכור מינימלי במדורי התרבות, והתעלמות מצד תחנות הרדיו המסחריות, ומנגד - קהל מסור שבשנה האחרונה הולך ומתרחב, הופעות על בסיס כמעט שבועי, השתתפות ברבים מפסטיבלי המוזיקה של הקיץ האחרון, כולל ב"אינדינגב", וגיחות תכופות להופעות בחו"ל. דותן, בן 30 מראשון לציון, אשר יזם את הקמת ההרכב לפני כארבע שנים, חווה על בשרו פער נוסף: הפער שבין איכות מוזיקלית לבין תמורה כלכלית. עם הפער הזה הוא חי בשלום. בערך.

לעת עתה הוא חזר לגור אצל ההורים, בראשון לציון, מה שמאפשר לו לעבוד חצי משרה, ואת שאר הזמן להשקיע בלהקה. "מחיר קטן לשלם", הוא אומר. "מבחינתי 'לוסיל קרו' זו רכבת. רכבת מסע. לכן אמרתי 'גראמי', וגראמי זה לא מילה גסה. זה עניין של הזדמנויות וטיימינג".

בתחילת הדרך, אסתר רדא הייתה חברה בהרכב, עד שבחרה בקריירת סולו. כמה נגנים עזבו גם הם, מטעמים מוזיקאליים שונים (דותן: "ביצירה יש התייעצות. אבל יש קו מנחה. זה שמונה אנשים שלכל אחד יש את הכיוון שלו. צריך למרכז את זה"), ואחרים הצטרפו, ביניהם דה פז. דותן: "אירחנו באלבום כל מיני זמרות. חשבנו שנעשה עם גל רק שיר אחד. זה יצא 'וואו', ואז ביקשנו ממנה שתעשה עוד שיר. ואז עוד כמה שירים. אמרנו לה 'מתי שאת רוצה, את מוזמנת'. היא נסעה לתקופה ארוכה בחו"ל וחזרה, ומאז היא איתנו". ומאז, "לוסיל קרו" חורשים את הארץ. דותן מגדיר את התקופה כ"שנת הפריצה": "מפברואר הייתה עליית מדרגה, וגם אחרי יציאת הקליפ - WHAT THE HELL. עד אז לא העז לחשוב על למלא את מועדון הבארבי. או על הופעה במועדון הפסז', שתהיה סולד-אאוט. 150 איש נשארו בחוץ. הלכו הביתה. לא היה מקום. היה לא נעים, למחרת היה צריך לתפעל את זה. לפצות אותם בהנחה בהופעות הבאות".

- מה דעתך על סצנת האינדי בארץ?

"אני מרגיש שהסצנה המוזיקלית פה מאוד עשירה. אתה יכול להעביר את עצמך מ-20:00 ועד 04:00 ב-7 מקומות, ובכל מקום תשמע מוזיקה מעולה. אבל מבחינת כמות אנשים, אתה מרגיש טיפה מוגבל. יש תקרה מסוימת.

"מתחילת הדרך, הכוונה הייתה לפרוץ בחו"ל, והכסף שנכנס מהופעות ומרכישת אלבומים מושקע בהקלטות ובטיסות. מהבחינה הזו, אנחנו קולקטיב. יש קופת להקה. למעט אירועים פרטיים שיצא לנו לעשות, כל מה שהרווחנו בארבע השנים האחרונות מושקע בעסק".

לוסיל קרו יופיעו במסגרת פסטיבל אינדי-סיטי שיתקיים במועדון הצוללת בירושלים ביום חמישי הקרוב 26 בנובמבר ובמועדון הבארבי ב-8 בדצמבר.

מחיר העצמאות

מה משותף לזמרים וללהקות בסצנת האינדי הישראלית? הם שרים באנגלית, הם חולמים באנגלית, הם מחכים לרגע שבו יוכלו לדחוס בגדים במזוודה ולנסוע הרחק מכאן - אל עבר מחוזות שבהם מדברים באנגלית, מאזינים למוזיקה בשפה האנגלית, ומשלמים באירו או בדולרים. בצדק מבחינתם - הקהל בישראל, נאמן ככל שיהיה, הוא מצומצם - לכל היותר אלפים בודדים, בגילאים צעירים: 15-35 לערך. זוהי, נכון להיום, תקרת קהל היעד של סצנת האינדי בישראל, או בשמה השני: סצנת שוליים.

בארצות-הברית, מולדת המוזיקה השחורה, יש ביקוש אינסופי ללהקות המשלבות סול, ג'אז, בלוז, פאנקי והיפ-הופ, ולאלה המשלבות פולק ורוק, ויש מגוון ערוצי מדיה שמשדרים ומשמיעים מוזיקה. אלא ששם פועלות רבבות להקות מקומיות, כשבנות המזל מבינן חתומות ב"לייבל" שדואג בין היתר לפרסום, ליחסי הציבור, למיתוג ולמימון. חלק מהלהקות שלא חתומות, פשוט לא שורדות. בישראל להקות הפועלות בשוליים לא יכולות לשרוד גם כשהן חתומות בחברת תקליטים, לכן רובן מפיקות את ההקלטות באופן עצמאי, כמו גם את השיווק והניהול השוטף.

את הזמרים והלהקות הבולטות והאיכותיות בסצנה (כמו "פול טראנק", "אטליז", ו"לוסיל קרו") תוכלו למצוא ברפרטוארים של פסטיבלי מוזיקה שהמילה "אינדי" שלובה בשמם. או במועדוני הופעות ובפאבים כמו הצוללת ואבן ג'וק אשר בירושלים, פאב הפטריה בקיבוץ דן, ובאוזן בר, הקונטיינר, לבונטין 7, הפסז' והבארבי בתל-אביב.