די לסחוט את הציבור

בכל פעם שאני שומע את ראש הממשלה, שר האוצר, נגיד בנק ישראל או כל גורם אחר, מדברים על הצורך הבלתי נמנע בהעלאת מסים עולה בי חמתי מחדש. אני מכבד מטרות כמו יעדי גירעון ויחס חוב תוצר, אולם חובה עלינו לשאול את עצמנו מה המחיר שעל הציבור לשלם עבור גחמותיהם של נבחריו.

פרופ' דן גלאי דיבר בשבוע שעבר על בכיר לשעבר במשרד האוצר שטען כי רשות המסים פוחדת להיכנס למעוזי החרדים והערבים על מנת לגבות מסים כחוק ובכך נמנעות מהמדינה הכנסות בסדר גודל של מיליארדים בכל שנה. הנושא מוכר וכואב לכולנו בכיס יותר ויותר והגיע הזמן שמישהו יאזור אומץ ויעשה סדר בעניין.

גם חשיפת פרשת החשבוניות הפיקטיביות שתרגומה הוא הונאה והפסד מס של כ-800 מיליון שקל, מוכיחה בפעם המי יודע כמה את הטענה שבהשקעה של כמה עשרות מיליונים -שהיא עלות שילוש כוח האדם ברשות המסים, ניתן יהיה לגלות עוד פרשות רבות כאלו שברור לכולנו שהן קיימות, ולהקטין משמעותית את היקף ההון השחור במדינה.

מדוע ראש הממשלה ושר האוצר שמדקלמים לנו כל העת 'כלכלה וצמיחה', כה מתקשים בהבנה של כלל בסיסי בעולם העסקים - יש כסף על הרצפה, אתה משקיע מעט והתמורה מובטחת בגדול.

גם הידיעה בדבר אי-השימוש בתקציב הצהרונים חושפת למעשה שיטה שכולם מכירים ואף אחד אינו פוצה פה. לכל משרד ממשלתי מוגדר תקציב מתוך תקציב המדינה. כשבאים לבחון את סעיף הביצוע בפועל מול מה שהוגדר בחוק, מגלים למרבה הפלא כי במשרדים רבים מגיעים לתת ביצוע - מה שמשאיר עודפי תקציב אדירים. הדבר חוזר על עצמו מדי שנה.

מצ"ב טבלה המרכזת נתוני תקציב בין השנים 2004-2011. הנתונים באדיבות אתר החשב הכללי באוצר:

 יוסי פרנק 24/6/12

הנתונים כמובן במיליוני שקלים וניתן לראות כי תת הביצוע בתקופה מתקרב ל-60 מיליארד שקל !!! אז מדוע, בוודאי תשאלו את עצמכם, לא משתמשים המשרדים בכל התקציב שניתן להם? התשובה מעניינת למדי. הם פשוט לא יכולים, היות ומי שמאשר או לא מאשר להם את הבקשות להוצאות הינו לא אחר מהאוצר. באופן שיטתי, פרדוכסלי משהו, לא מאשר האוצר תקציבים ובדרך זו דואג להנציח מצב של ביצועי חסר ועודף תקציבי.

אז תשאלו לאן זה הולך? התשובה פשוטה. הביטו בעקומת יחס חוב-תוצר של מדינת ישראל. מיחס חוב תוצר של קרוב ל-100% ירדנו בשנים אלו ל-73% בלבד. העודפים שימשו להקטנת החוב. השאלה הגדולה למי זה נחוץ עכשיו, במיוחד בשנים האחרונות ועל חשבון מי זה?

למען ההגינות יש לציין כי המלצת ה-OECD היא ליחס חוב-תוצר של 65%. למה המלצה ולא דרישה? מבט קצר בנתונים הבאים והתשובה ברורה - את מי זה מעניין בכלל. יפן למשל מתקרבת ל-250%, ארה"ב 102%, איטליה 110%, גוש האירו 90%, קנדה 85%, גרמניה 82% ובריטניה 81%. ממוצע מדינות ה G-20 נע סביב 110%.

אז נשאלת השאלה מדוע דווקא אנחנו צריכים להיות היחידים ששואפים לסגוד להמלצת ה-OECD? אם אפילו גרמניה מרשה לעצמה להגדיל את החוב בשנים האחרונות ולהתרחק מהיעד, מדוע צריכים אזרחי מדינת ישראל לשלם מחיר כה כבד על מנת לשרת את גחמותיהם של קובעי המדיניות. דווקא בנושא זה אנחנו צריכים להוביל את העולם? האם יחס חוב-תוצר של 80% יפגע ביכולת הגיוס של מדינת ישראל? בוודאי שלא. האם זה ירחיק משקיעים? לאן בדיוק? ליוון,ספרד או איטליה? ברור שלא.

אז קברניטנו היקרים, הפסיקו נא לסחוט אותנו, אל תעלו את שיעור המע"מ, הפחיתו לנו את מחירי הדלק כפי שראוי להפחיתם (חבית נפט מתחת ל-80 דולר = דלק מתחת ל-7 שקלים לליטר, נקודה!) והתחילו לקחת כסף מהיכן שצריך לקחת - הון שחור, תקציבים מנופחים והסכמי שכר שערורייתיים במגזר הציבורי. אחר כך תפנו לציבור.

יוסי פרנק הוא יועץ פיננסי ומנכ"ל אנרג'י פייננס

yf@energyfinance.co.il

אשמח להמשיך את הדיון עמכם במשך כל השבוע. בטור דעות תחת הכותרת "המדוברות ביותר" תוכלו בדרך-כלל להמשיך לתקשר עימי.

החומר הכלול בסקירה זו ואפשרויות הפעולה המתוארות בה מובאים לצורך מידע כללי בלבד, ואין לראות בהם משום המלצה ו/או ייעוץ לגבי כדאיות ההשקעה במניות/מט"ח ו/או מכשירים פיננסיים נשוא סקירה זו בפרט או בתחום הנגזרים בכלל. סקירה זו אינה מהווה תחליף לייעוץ ספציפי המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם, וכל העושה בה שימוש עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד.