מה בכלל רוצים ממנו

זה היה שבוע מסובך בתולדות יחסי ישראל-ארה"ב, גם שבוע מסובך בתולדות נשיאותו של ברק אובמה. צריך להגיד, שהדחליל של "גבולות 1967" מילא תפקיד מוגבל בהצגה הרבה יותר גדולה - התגוששות-האדירים על החוב הלאומי של ארה"ב. אבל רגע נתון אחד הוא שיקף את חולשתו הכללית של הנשיא.

בחוכמה שלאחר מעשה (ואולי גם בחוכמה שלפני מעשה) היה אפשר לטעון, שמר אובמה טעה בבחירת התאריכים. נראה שהוא רצה להקדים את ראש ממשלת ישראל, בלי להביא בחשבון את הנסיבות. כמובן, מדהימה כשלעצמה היא עצם ההנחה שנשיא ארה"ב אינו אדון לנסיבות הפוליטיות בעיר בירתו, והוא נאלץ להתחרות על אהדת הצופים נגד אורח זר במגרש הבית שלו.

הוועידה השנתית של איפא"ק בוושינגטון בדרך כלל אינה זמן טוב ליוזמות נשיאותיות בענייני המזרח התיכון. זה זמן שבו נופלת שתיקה גם על אלה, החושבים שאין זהות אוטומטית בין האינטרסים של ארה"ב ובין אלה של ישראל.

ועידות השדולה הפרו-ישראלית הן הפגנות כוח שכמעט אין דוגמתן בזירה האמריקנית. בעלי משרות ושוחרי משרות מכל הזרמים ומכל הרמות מתייצבים במליאת הוועידה כדי להיראות ולהזדהות. זה הזמן שבו מנהיגי הקונגרס, רוב ומיעוט, נשבעים אמונים לפירוש הפרו-ישראלי המקסימליסטי של יחסי ישראל-ארה"ב, ומתנערים מכל רמז של שינוי או של ביקורת.

עד כמה שניתן לשפוט, ברק אובמה רצה להציב רף גבוה בדרכו של בנימין נתניהו. ראש הממשלה עמד לשאת נאום באיפא"ק, ואחר כך בקונגרס. הנשיא נשא איפוא נאום מדיני על המזרח התיכון, אולי החשוב ביותר של נשיאותו, ביום שבו נחת ראש הממשלה בוושינגטון.

מר אובמה אמנם התלונן אחר כך, בטון כמעט-בכייני, שאין לו זכויות יוצרים על "גבולות 1967", שכל קודמיו דיברו עליהם, שמה-בכלל-רוצים-ממנו. אבל כדי להאמין שהתגובות הפתיעו אותו יהיה צריך תחילה להאמין שתהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן לוקה בחובבנות מבהילה.

בקיצור, הנשיא היה צריך לשאת את נאומו על המזרח התיכון חודש לפני נתניהו, או חודש אחריו: אם כדי להרגיל את המערכת הפוליטית למה שהוא אמר, לפני שהיא תשמע את ההיפך מראש הממשלה - או להפתיע אותה, לאחר שהספיקה לשכוח את מה ששמעה מפיו. כמובן, יתכן מאוד שהנשיא חשב לפי תומו שראש ממשלת ישראל לא יעז לסתור אותו בלשכה הסגלגלה, בנוכחות התקשורת.

איך להיות פרו-ישראלי

בעל טור ב"וול סטריט ג'ורנל", רוברט סטיבנס, לשעבר העורך הראשי של ה"ג'רוזלם פוסט", מקורב פוליטי של נתניהו, כתב השבוע שאובמה הוא "נשיא אנטי-ישראלי", וגישתו לישראל טבועה בחותם של "חוצפה" (הוא השתמש במלה העברית-יידית, chutzpah, כפי שהתאזרחה באנגלית האמריקנית).

סטיבנס הציע משוכות-רף גבוהות משלו ל"נשיא פרו-ישראלי": "הוא יגיד לפלסטינים שאין זכות שיבה. הוא יעמיד במרכז מאמצי השלום שלו את תיקון מצב הדעת של הערבים כלפי ישראל. הוא יפרש בפרוטרוט את חומרת התוצאות של הצטרפות חמאס לממשלה".

משונה שנשיא ארה"ב פסע אל תוך המלכודת הזו. הוא מוכרח היה להניח הנחות לא-ריאליות על יכולת השכנוע שלו, על הדיסקרטיות של אורחיו ועל גינוני הלויאליות של האופוזיציה בקונגרס. הוא טעה בכל השלוש. הוא נחל מפלה. הוא התקפל כמניפה רק שלושה ימים לאחר שניסה להתוות דרך חדשה לדיפלומטיה הכושלת שלו.

כל זה מזכיר במקצת אפיזודה בת 19 שנה, סביב ועידת איפא"ק של 1992. זו הייתה שנה קריטית ביחסי ישראל-ארה"ב, כאשר עימות בין ממשל בוש האב ובין ממשלת יצחק שמיר הניב עיצומים פיננסיים. איפא"ק החליטה אז לצאת למאבק נגד הנשיא. צירים לוועידתה פשטו על כל 535 המשרדים של הסנאטורים ושל צירי בית הנבחרים.

הנשיא בוש, שפיתח את חוש ההומור שלו באגודות סטודנטים אליטיסטיות, צחקק בתדרוך לעיתונאים, "זו לא חוכמה, כל כך הרבה מהם נגד איש אחד", הם איפא"ק, הוא הנשיא. אובמה לא התלוצץ השבוע, אולי מפני שהוא "איש די חסר חוש הומור", בלשונו של שלבי סטיל, האינטלקטואל השחור השמרני הבולט.

את דעתי על עצם דבריו של נתניהו אני מביע בטור נפרד ב-G, מגזין סוף השבוע של "גלובס" (הטור יפורסם מחר, שבת, באתר "גלובס"). להלן באה רק הערה על הרקע הפוליטי הפנימי של השבוע הזה.

האם התקרר התה של המסיבה?

קשה להימנע מן האפיון "היסטורי" לתיאור המאבק על תקציב ארה"ב. על הפרק עומדים קיצוצים של טריליון (1,000 מיליארד) דולר בעשר השנים הבאות. מאחר שהקונגרס חצוי - בית הנבחרים בידי הרפובליקנים, הסנאט בידי הדמוקרטים - אין מנוס מפשרה. הרפובליקנים יצאו מחוזקים מאוד מן הבחירות של נובמבר שעבר, ויש אצלם חשק מוגבל להתפשר. מנגד, הדמוקרטים חוששים שהם יאבדו גם את הסנאט בשנה הבאה.

ההתעוררות העממית נגד הגירעון בתקציב (הקשורה בעיקר בתנועת "מסיבת התה") הניעה את הרפובליקנים להאמין שהם יכולים להציג תוכנית קיצוצים רדיקלית, הכוללת רפורמה של תוכניות הזכאות הפופולריות ביותר באמריקה: ביטוח רפואי לקשישים (מדיקייר) ולמעוטי יכולת (מדיקייד).

השבוע נחתה עליהם מהלומה מפתיעה: מושב קונגרס בצפון מדינת ניו יורק, שהיה בידי הרפובליקנים במשך עשרות שנים, עבר לידי הדמוקרטים בבחירות שלא מן המניין. המנצחת העמידה את עתיד מדיקייר ומדיקייד במרכז מסע הבחירות שלה. לחרדתם של הרפובליקנים, זה עבד. הנשיא אובמה, בלונדון בביקור רשמי, התקשה להסתיר את העונג שהחדשות האלה הסבו לו. זה ניצחונו הפוליטי הראשון לאחר חודשים ארוכים של מפלות ושל השפלות.

הדמוקרטים מאמינים שהם גילו נוסחת הצלחה חדשה. הם מקווים להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל התקוממות אלקטורלית משמאל. סקרי דעת הקהל אמנם מאשרים שהאמריקנים מתנגדים לפגיעה בתוכניות הזכאות, אפילו כאשר הן מחייבות צמצום דרמטי של הגירעון. אלה הפרדוקסים הרגילים של חברה דמוקרטית, הרוצה דבר והיפוכו: הקרבה קולקטיבית, אבל לא הקרבה אינדיבידואלית.

כך או כך, שבוע שהתחיל בחריקה צורמת בשביל הנשיא, מתקרב אל סיומו בסימן אפשרי של שינוי המשוואה הפוליטית. מסקרן להיזכר שבנימין נתניהו נשא את נאומו הקודם בקונגרס ביולי 1996, כאשר רוב רפובליקני בקונגרס התקוטט ללא הרף עם נשיא דמוקרטי בבית הלבן. סופר אז, שלמשמע נאום הבכורה של ראש ממשלת ישראל, באנגלית אמריקנית קולחת, חברים רפובליקנים לחשו זה לזה, "מדוע הוא אינו המועמד שלנו לנשיאות?" המועמד שלהם לנשיאות הובס בבחירות של נובמבר 1996, והדמוקרט, ביל קלינטון, הושבע לכהונה שנייה. היחסים בינו ובין נתניהו היו רבי מתחים, ויועצי הנשיא - דניס רוס הנצחי היה אחד מהם - אמרו, אחר כך גם כתבו, דברים איומים על נתניהו.

יש תוצאות לתבוסות, זה מובן מאליו. יש גם תוצאות לניצחונות, והן לא תמיד התוצאות המקוות. לפעמים אפשר לכבוש יעד אחד יותר מדי.