הסינים באים!

התופעה של מדינות שרוכשות צעצוע בדמות קבוצת כדורגל היא כנראה הטרנד הבא. מה מניע את ממשלת סין לממן את רכישת ליברפול?

הפחד העמום שמקנן בעולם המערבי מתחיל להתממש. סמלי תרבות של הציוויליזציה נופלים בידי בעלי העיניים המלוכסנות. מדורי הספורט בעיתונות העולמית כמרקחה, שמועות מתחלפות עם הכחשות. אז רגע לפני הכאוס המושלם, כמה מילות הרגעה: לא קרה כלום. עדיין לא.

במה בעצם מדובר - האם ליברפול הגדולה באמת עומדת לעבור לשליטת ממשלת סין? ואיך הגענו למצב שבו מדינות מממנות רכישת מועדוני כדורגל?

***

נתחיל מזה שסיפור הבעלות של טום היקס וג'ורג' ג'ילט בליברפול גמור. הבעלים האמריקנים מוכרחים למכור את המועדון. הבנקים, ובראשם רויאל בנק אוף סקוטלנד, החליטו שהגיעו מים עד נפש, והענקת זמן נוסף לפירעון ההלוואה שלקחו הבעלים ניתנה רק אחרי שאלו הסכימו לפתוח בהליך מזורז למכירת המועדון.

מעבר לחובות שנאמדים נכון לעכשיו ב-237 מיליון ליש"ט, חלון הראווה האחרון להתנהלות הפיננסית של היקס הגיע מארה"ב: שם הביא את קבוצת הבייסבול טקסס ריינג'רס לפשיטת רגל ובסופו של דבר למכירה פומבית, אחרי שחובות הקבוצה לנושים חצו רף של חצי מיליארד דולר.

ליברפול תימכר לאחת מארבע קבוצות המתמודדות על הקניה. הבעלים הנוכחיים מעריכים אמנם את שווי המועדון ב-800 מיליון ליש"ט, אבל קבוצות הרכישה רק מגחכות לגבי ההערכה. מחיר הזכייה מוערך ריאלית על-ידי הבנקים בכ-300 מיליון ליש"ט פלוס עלויות לעונה. עד אמצע השבוע הנוכחי, הכריז יו"ר ליברפול מרטין ברוטון, "צריכות הקבוצות המתמודדות לספק עדויות ובטוחות עבור יכולתן להשקיע את הסכומים בהם מדובר".

קבוצה אחת, בראשות איש העסקים מהונג קונג קני הואנג, מעוררת את רוב העניין. בעיקר בגלל מי שעומד מאחורי ההצעה - חברת ההשקעות של ממשלת סין, CIC - צ'יינה אינבסטמנט קורפוריישן. ואם אכן נכון המידע שפרסם "הטיימס" הלונדוני בשבוע שעבר, זוהי קפיצת מדרגה רצינית.

***

באופן אופייני להשקעות הענק של השנים האחרונות, בין ארבע מהקבוצות הרוצות את ליברפול, שלוש מגיעות מאסיה: אחת היא משפחת אל-חראפי הכווייתית; השנייה בראשות יחיא קירדי, הכדורגלן הסורי בעבר ואיש העסקים הקנדי בהווה. גם הגוף האחרון שהתקרב לרכישת המועדון היה אף הוא קרן ממשלתית אסיאתית, של דובאי (דובאי אינטרנשיונל קפיטל).

לגבי הסינים שנכנסו חזק לתמונה, הרי שמומחים תמיד הצביעו עליהם כמוקד הכוח הבא. למוקדי הכוח העולים קוראים האמירויות, הודו, קוריאה או סין. ממדינות כלכלת הטיגריס, לפי העגה הבנקאית, כבר היה לנו את ראש ממשלת תאילנד כבעלים, במנצ'סטר סיטי, ועכשיו יש שם את השייח'ים מאבו-דאבי.

מדוע אם כן, אנו עדים לתופעה של כניסת בעלויות מהמזרח הרחוק ומהמזרח התיכון לפרמיירליג?

הסיבה העיקרית היא שהליגה האנגלית, עדיין הפופולרית ולבטח העשירה בין ליגות הכדורגל בעולם, משמשת כחלון הראווה העכשווי לעשירי העולם, כקט-ווק עליו מדגמנים בעלי הכוח הטרנדיים את בגדיהם, ומועדוניהם החדשים. תשומת הלב העולמית שניתנת לכדורגל באנגליה הביאה לראשונה מיליארדרים כרומן אברמוביץ' למסקנה שאפשר להשתמש בה ליצירת תדמית וקיבועה. עם יד על הלב, מי ידע משהו על אברמוביץ' לפני הרכישה של צ'לסי? המועדון הלונדוני היווה עבורו כרטיס כניסה לעולם הסלבריטאים הבינלאומיים ולחברה הבריטית הסנובית. הפרסום הוא גם מעין ביטוח עבורו. כבר אי אפשר לנסות לפגוע בו או להעלים אותו, כפי שקרה למי שהסתכסך עם גורמים בשלטון הרוסי.

גם תאסקין שינוואטרה השתמש במנצ'סטר סיטי כתכשיר ניקוי תדמית, בהצלחה מסוימת. השייח' מאנסור מאבו-דאבי, שהפך לבעלים הסיטי מיד אחרי התאילנדי, כבר מכוון למטרה מורכבת יותר: לא רק תדמית עולמית של כוח וקידמה, אלא גם כמכשיר פיתוח למדינה על=ידי מיצובה כמרכז גלובאלי לספורט.

***

הסינים מצדם, מבקשים אפקט דומה למשחקים האולימפיים, שמורכב משלושה אלמנטים. הראשון הוא כלכלי נטו. כמו שמשחקי בייג'ין הרוויחו יותר מכל אירוע לפניהם, בסין יודעים שמועדון כמו ליברפול הוא אמנם השקעה לטווח ארוך, אבל בונים גם על החזר יפה על ההשקעה. ל-CIC יש 200 מיליארד ליש"ט להשקיע, והיא ידועה בהשקעות הסולידיות וארוכות הטווח שלה בבריטניה, כמו בענק הפיננסי בלקסטון, כמו פרויקט הנדל"ן הענקי בקנארי וורף וכמו ברשת הטקסטיל ניו-לוק. "לליברפול יש את המותג השני בערכו בפרמיירליג, לא משנה מה אומרים בצ'לסי וארסנל", אמר נייג'ל קרי מסוכנות בראנדראפורט ל"טיימס".

בהנחה שהמגמה נותנת למועדונים יותר זכויות על השידורים שלהם בטלוויזיה ובאינטרנט, הרי שיש לסינים ביד מכרה זהב. איש לא יכול לנצל טוב יותר מהסינים את פוטנציאל האהדה - וקניית המרצ'נדייז או התשלום עבור צפייה - הקיימים במדינת הענק ובשאר אסיה.

התשוקה לכדורגל לא באה לסיפוקה בסין. הליגה המקומית היא שדה שעשועים לפוליטיקאים מושחתים ולספסרי הימורים. במקום זאת יש אהדה גדולה אצל התושבים לכדורגל בינלאומי, בעיקר אנגלי. החיבור בין 'האדומים' מליברפול לסין האדומה יכול להטיס את המותג לגבהים חדשים ולסינרגיות בלתי נדלות עבור השלטון. ביל שאנקלי, האגדה הליברפולית האולטימטיבית, היטיב לבטא זאת אחרי שאלפים באו לנחם את המפסידים בהארכה בגמר הגביע האנגלי ב-1971. "גם היו"ר מאו לא ראה מעולם הפגנה כזו של כוח אדום!"

בו בזמן מבצעים הסינים מיתוג מחדש למדינה. האלמנט השני הוא דימוי של מעצמה מודרנית ופתוחה, שיודעת את ערכו של הכדורגל ככלי תרבותי ממדרגה ראשונה. מי שרוכש מותג כמו ליברפול מראה את כוחו ואת יכולותיו. הצלחה שלהם בניהול המועדון, כפי שהצליחו בארגון המשחקים האולימפיים, שווה לעשרות מבצעי פרסום ושיווק מכוונים. וכמו במשחקי בייג'ין, האלמנט החשוב ביותר הוא הדימוי הפנימי, הרושם שמקבלים תושבי סין על מדינתם והשלטון שלה. השלטון, הם נוכחים לדעת, מספק להם את כל מה שהם רוצים, ויכול להרשות לעצמו לוקסוס כמו רכישה של מועדון כדורגל.

הפאר וההדר הנובעים מכך, תחושת העוצמה והאדנות על ההכרה הבינלאומית והכבוד שרוכשים בכך הסינים הם כלי פוליטי יוצא דופן. שביעות הרצון של אזרחי המדינה, תחושת הסולידריות המשפחתית והשייכות של התושבים שמונעים בדלנות ויצירה של חברה אלטרנטיבית, הם בסיס לכל פעולה של השלטון הסיני.

האחווה שרוחשים אוהדי קבוצה ספציפית זה לזה יכולה אם כן להיות דבק נוסף שמאחד את סין. תארו לכם מדינת ענק שרוב תושביה אוהדים קבוצה אחת. ואם כל זה גם יסייע לכדורגל המקומי על ידי מסעות משחקים, טיפוח כישרונות וייצוא של כוכבים לפרמיירליג, אז מה רע?

***

החדשות הרעות לשאר הליגה הן, שכל זה יצליח אם גם הקבוצה תצליח. והסינים מומחים בבניית מערכות מצליחות, כמו שהדגימו לפני שנתיים. 51 מדליות זהב חסרות תקדים היו תוצאה של אימון מעולה ומדויק, טיפוח נרחב ומשובח וארגון מושלם. גם אם הסינים מתכוונים לא להתערב ישירות בפעולת המועדון, הם מומחים ביצירת אפשרויות צמיחה, רפורמה של מערכות והשקעה נכונה וממוקדת.

אם אכן יזכו הסינים במכרז, וישלימו את הקנייה מידי היקס וג'ילט, עשויה ליברפול לחזור לגדולתה מפעם בתוך שנים ספורות. ארבעת עמודי התווך של הצעת הרכישה הם תשלום חובות המועדון, בניית האצטדיון החדש בסטנלי פארק סוף סוף, השקעה שנתית מהגבוהות בעולם בסגל השחקנים (לעונה הקרובה מדובר על 150 מיליון ליש"ט), והרחבת בסיס האוהדים באסיה. המשאבים כבר קיימים.

רק תאוות הממון של הבעלים הנוכחיים עלולה לקלקל את התרחיש.

מארק גאניס, בעלי ספורטקורפ בע"מ משיקגו שמגישה את הצעת הרכישה עבור הואנג הבהיר, שאין בכוונתם להעשיר את היקס וג'ילט. "אנו יודעים מה אנחנו מוכנים לעשות. אם מישהו רואה את זה אחרת, זה הכסף שלו ולא העסק שלנו. ההצעה שלנו בנויה על העתיד, לא על העבר".