נשיכת היד המאכילה

העליון קובע, כי יש להחמיר עם עורכי-דין, המעכבים בידיהם כספים, שהתקבלו אצלם עבור לקוחותיהם

שוב ושוב מוצאים עצמם, ערכאות המשמעת של לשכת עורכי הדין ובית המשפט העליון, מזכירים את זאת, שאמון מלא בין עורך-דין לבין לקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, ושקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים בלעדיהם יחסי עורך-דין ולקוח. "עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו", נקבע. הרי לפנינו האלף בית של המקצוע. תנאי בלעדיו אין.

כל כך מובן מאליו. ולכן כל כך קשה להבין הכיצד זה רבים כל כך המקרים, בהם חורגים עורכי-דין מנורמה בסיסית זו ונוהגים תוך הפרה בוטה שלה. האם ניתן לתלות את האשם במספרם העצום, ההולך וגדל בקצב מטורף ממש, של עורכי הדין בישראל? שמא בירידה ברמתם, האישית והמקצועית, של עורכי הדין?

בסוף השבוע החולף יצא תחת ידיו של בית המשפט העליון פסק-דין, שבו נדחה ערעורו של עו"ד אהוד כספי, על הרשעתו בידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, ועל חומרת העונש שהושת עליו לאור ההרשעה. כספי ייצג קבוצה של 16 בעלי קוטג'ים בתובענה כספית בגין ליקויי בנייה. התביעה התקבלה והלקוחות זכו בפיצוי כספי, וכן בהוצאות משפט ובשכר-טרחת עורך-דין. הסכום המלא הופקד בידיו של עו"ד כספי. רק כעבור כ-4 חודשים העביר כספי ללקוחות את סכום הפיצוי, לאחר שניכה ממנו, ונטל לעצמו, כשכר-טרחה, 15% מסכום הפיצוי (כפי שהוסכם מראש), וכן את סכום ההוצאות ושכר הטרחה, שנפסקו לטובתם, כאמור. בתלונה, שהגיש אחד הלקוחות, ללשכת עורכי הדין, הוא הלין הן על העיכוב הרב ב"שחרור" הכספים, והן על כך שעו"ד כספי נטל לעצמו, ללא כל זכות, את סכומי ההוצאות ושכר הטרחה, שנפסקו לטובת הלקוחות.

עיכב כספים

כספי הורשע בדין המשמעתי. נקבע, כי 110 הימים, שחלפו מאז שהכסף הופקד בידיו ועד שהוא העביר חלק ממנו ללקוחות, הם תקופה בלתי סבירה של עיכוב כספי לקוח. כך במיוחד כאשר הלקוח פנה אל כספי, שוב ושוב, ודרש לקבל את כספו. טענתו של כספי, שלפיה הוא היה זכאי למלוא סכום ההוצאות ושכר הטרחה, שנפסקו לטובת לקוחותיו, נדחתה אף היא, ונקבע כי על-פי הסכם שכר הטרחה, הוא היה זכאי רק ל-15% מסכום הפיצוי הכולל. בקשר לכך אוזכרה ההלכה, שלפיה הסכום, שפוסק בית המשפט כשכר-טרחה וכהוצאות משפט, שייך לתובע-עצמו, ולא לעורך הדין, המייצג אותו. נקבע כי יש להפעיל תקופת השעיה על-תנאי, שנגזרה על כספי בתיק קודם, והוא הושעה ל-9 חודשים.

ערעור שהגיש עו"ד כספי לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, נדחה, והוא ערער לבית המשפט העליון, הן על הרשעתו והן על כך, שעונש ההשעיה על-תנאי הופעל, למרות שלטענתו בית הדין היה מוסמך להאריך את תקופת התנאי, ולא להפעילו. ערעורו נדחה עתה.

השופטת עדנה ארבל (בהסכמת השופטים אילה פרוקצ'יה ואליקים רובינשטיין) ראתה להדגיש, תחילה, את זאת, שבית המשפט של ערעור לא ימהר להתערב בממצאי מהימנות ועובדה, שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. "בחינה מעמיקה של הכרעת הדין פרי עטה של הערכאה הדיונית מובילה למסקנה כי בדין יסוד הרשעתו של המערער", ראתה להוסיף.

עיקר פסק הדין מתייחס לערעור על גזר הדין ולטענתו של כספי, שלפיה היה על בית הדין המשמעתי להאריך את תקופת ההשעיה על תנאי, ולא להפעילה. "כידוע, לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להשית, ובית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם", פתחה ארבל ומייד הוסיפה: "אין בידי לקבל את טענת המערער הנוגעת לסמכות בית הדין המשמעתי להאריך תקופת תנאי שנגזרה בתיק קודם". היא דחתה את הטענה, שלפיה הוראת החוק, המורה על בית הדין המשמעתי, המרשיע עורך-דין, שכבר נדון להשעיה על תנאי, להפעילה, מהווה למעשה "לקונה חקיקתית". לדידה, המדובר ב"הסדר שלילי", שמטרתו לשלול סמכות הארכת תקופת התנאי מידי בתי הדין המשמעתיים.

למסקנה זו הגיעה ארבל לאור כמה טעמים. תחילה היא פנתה אל נוסחה של הוראת החוק הרלבנטית. "ניסוח זה מדבר בעד עצמו", קבעה. על-פי לשונו המפורשת, הוא מטיל על בית הדין המשמעתי, במקרה של הרשעה חוזרת, חובה לצוות על הפעלת עונש מותנה, באופן השולל את סמכות הארכת התנאי. ארבל עיינה בהוראות חוק אחרות, המעניקות לערכאה השיפוטית סמכות להארכת תקופת תנאי. עיון זה גילה לה, כי במקרים כאלה בחר המחוקק לעשות כן באמצעות הוראות מפורשות, בסעיפי חוק ייחודיים. סעיפי חוק אלה נוסחו כחריג לכלל, ונדרשת בהם הנמקה מיוחדת, "מטעמים שיירשמו", להארכת תקופת התנאי. "אין מדובר בסמכות מובנת מאליה, אלא בחריג שהשימוש בו ייעשה במשורה, במקרים המתאימים לכך, אשר נבחרו בקפידה", סיכמה ארבל.

היא פנתה גם אל תכלית הוראות החוק הרלבנטיות, ומצאה כי הסמכות להאריך תקופת תנאי מוענקת כאשר מדובר בעונשי מאסר או מחבוש, אשר שוללים את חירותו הפיסית של הפרט, ובהם בלבד. "אין בנמצא הוראות דומות הנוגעות לעונשים בעלי אופי ממוני כגון קנסות" גילתה. היא סירבה להקיש מההסדרים בדבר עונשי מאסר ומחבוש על עונש ההשעיה. "דיני הענישה בישראל מורכבים ממדרג עונשי", הסבירה. "בתחתית המדרג ניתן למצוא את העונשים הממוניים... המטילים מעמסה כלכלית על הנענש". את עונש ההשעיה הציבה ארבל ב"מדרג ביניים", מאחר שיש בו מאפיינים ממוניים (הוא מונע את פרנסת הנענש ממשלח יד ספציפי, ובכך פוגע בכלכלתו), אך גם פגיעה בחופש העיסוק של הנענש. בראש המדרג נמצאים עונשי המחבוש והמאסר, בהם יש פגיעה עמוקה בחירות הפיסית של הנענש.

טוהר המקצוע

רק הפגיעה העמוקה והמקיפה, שעונשי הכליאה טומנים בחובם, מצדיקה, על-פי ארבל, הגמשת הכללים, של הפעלת עונש על-תנאי, בנסיבות חריגות. "ההצדקה להגמשה זו הולכת ופוחתת כשמדובר בעונשים שאינם מהמדרג הגבוה ביותר, כגון עונש ההשעיה", הוסיפה.

לסיום ראתה ארבל להדגיש, כי השיקולים האמורים כבדי משקל במיוחד כאשר מדובר בעורך-דין. היא ראתה להרחיב בדבריה אודות החובה המיוחדת, המוטלת על עורכי הדין ועל חשיבותו של טוהר המקצוע. כך, תכלית החוק אינה מתיישבת עם הגמשת ההוראות העונשיות, באופן המקל עם מפרים רצידיביסטיים של דיני המשמעת. "הדבר עשוי לפגוע בכבוד המקצוע, לערער את אמון הציבור במקצוע ובמערכת המשפט בכלל, ולהעמיד בסיכון את הלקוחות התמימים הנדרשים לסיוע משפטי", קבעה.

"בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי הדין, ועל כן מוענק לאלו שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להטיל. בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה. התערבות בהחלטותיהם של בתי הדין תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה", התקרבה ארבל לחתימה. היא מצאה את העונש, שהוטל על עו"ד כספי, כעונש קל. בקשר לכך, היא הזכירה, שעבירת שליחת יד לכספי פיקדון היא מן העבירות החמורות ביותר, הרובצות לפתחו של עורך-דין, "וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות". "שעה שעורך הדין שולח יד בפיקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה", אזכרה לסיכום (על"א 2972/06). *