שלי קלינג זמן בכורות

להקת המחול טניה פרז סאלאס, המשכן לאמנויות הבמה, ד' 29.10; "פרויקט 5", להקת מחול בת שבע, מרכז סוזן דלל ת"א, ה' 30.10 ;הערב הראשון מענה, הערב השני מהנה

הלהקה המקסיקנית בניצוחה של הכוריאוגרפית טניה פרז סאלאס, עוררה סקרנות רבה לקראת בואה לישראל, אך הציגה ערב מאכזב ובלתי-מהוקצע. המופע שצפיתי בו סבל מבעיות טכניות שערורייתיות, שאין לדעת באשמת מי נגרמו - הצוות הישראלי או המקסיקני או שניהם, אך גם ללא אותן בעיות היה חסר ברק ולא מאוד מעניין.

שלוש היצירות שהועלו, כולן מאת פרז סאלאס וכולן משנים קודמות, התאפיינו בשפה תנועתית סבירה הנעה על התפר שבין מחול ניאו קלאסי לעכשווי. נראה כי מאחורי כל יצירה עמדו רעיונות עמוקים ומעניינים, אך בתרגום לבמה אבדו הרעיונות, המחול לכשעצמו לא היה מספיק מרתק, ורמת הביצוע לא הייתה אחידה. מה שכן בלט לטובה היה השימוש הנבון בתאורה כתפאורה כמעט יחידה על הבמה, וכן מסירותם ורוחם הנלהבת של הרקדנים שעמדו בגבורה בכל הבעיות שצצו במהלך הערב.

היצירה הראשונה, "השעות", נוצרה בהשפעת הספרים "אוקיינוס ים" ו"השעות", ועוסקת במהות הנשיות. המוזיקה - של ויולדי - היא ענקית מבחינת נפח ורוח, ולעומתה מה שהתרחש על הבמה נותר דל ולא עמד ברף שהציבה. על הבמה רוב הזמן היו ארבעה רקדנים, ומבנה כה אינטימי לא יכול להתמודד עם המוזיקה התזמורתית הגדולה של ויולדי. דווקא כשהחל חלק חדש ביצירה, שנראה יחסית מעניין ובו שימוש בווידיאו ובאביזרי במה, נתקע הדיסק והיצירה הופסקה באופן מביך.

היצירה השנייה, "אנאביוסיס", התאפיינה בשימוש מעניין בבמה, כשמאחורי הרקדנים מופיעים גופות עירומים במעין חלונות לרוחב ולאורך הבמה. אך מלבד זאת גם היא נותרה פושרת.

ביצירה השלישית, "מים של שכחה", המבוצעת בבריכת מים רדודים, הייתה פתיחה מעניינת ואנרגיה טובה. המים היוו מקור תנועה נוסף לגוף ולמוזיקה, והדמויות על הבמה, הנעות כמו בנווה מדבר, יצרו רגעים יפים. חבל שגם יצירה לא רעה זו נהרסה בשל כשל טכני נוסף - בסוף היצירה מחלחל חול מעל הרקדנים במה שאמור להיות תמונה יפה וייחודית, אך משהו קרה ובמקום זרזיף חול דק ועדין נפלה על הרקדנים ערימת חול שכמעט קברה אותם תחתיה.

נהרין כפול חמש

חמש יצירות המבוצעות על-ידי חמש רקדניות מציגות מעין "ערב טעימות" מיצירותיו של אוהד נהרין בעשור האחרון. פרט מאכזב עבורי היה דווקא המקום הנרחב שניתן לחמש הרקדניות הצעירות מאוד, בערב שלם. הציפייה שלי לראות את רקדני הלהקה הנפלאים והבוגרים נותרה בעינה, היות שתנועתן של הרקדניות המוכשרות ללא ספק, שרק לאחרונה עלו מאנסמבל בת שבע ללהקה הבוגרת, עדיין בוסרית, ולא תמיד מתיישבת כראוי עם הבגרות שנדרשת מהמבצעים את יצירותיו של נהרין. נראה שהערב הזה נוצר כדי למלא איזשהו צורך שיווקי או מנהלי של הלהקה הגדולה. אך למרות כל זאת הוא עדיין מוצלח ומומלץ מאוד.

היצירה הראשונה, "Bolero", דואט בבכורה עולמית למוזיקה הידועה של מוריס ראוול בעיבוד לסינתיסייזר של המוזיקאי היפני Isao Tmita. שתי הרקדניות נעות בתנועה מורכבת, ומלאת ניגודים, כמו העיבוד העכשווי למוזיקה. יצירה טובה, מעניינת ומרגשת.

לאחר מכן הוצג "פארק" מתוך "משה" שיצר נהרין ב-1999 ללהקה כולה. הטקסט חריף, התנועה מעניינת, אך גילן הצעיר של הרקדניות עמד בעוכריה של היצירה, שכן הרצינות המופרזת שבה ביצעו את העבודה הנוטפת סקס ונשיות, גרעה מהחריפות ומהעוקצנות שלה.

היצירה השלישית, "ג'ו'רג' וזלמן" מ-2006, למוזיקה של ארוו פארט וטקסט של צ'ארלס בוקובסקי, הייתה מצוינת וביצועה היה טוב והתאים לרקדניות. היצירה מורכבת מפירוק של טקסט - מילולי וגופני. בכל פעם נוספת מילה או משפט בטקסט ובכוריאוגרפיה. המבנה הקבוע-לכאורה של הרקדניות משתנה תדיר והתוצאה מרתקת.

סרט הווידיאו מאת דאג לת'רן ועמיחי ביקובסקי הציג את חמש הרקדניות ככוכבות פופ, סמלי יופי. אין לי הרבה מה לומר עליו מלבד העובדה שהיה מצולם יפה והיה נעים לצפות בו.

היצירה האחרונה היא "חלב שחור" הוותיקה מ-1985, שחודשה ב-1991. כבר יצא לי לצפות ביצירה הזו לפחות פעמיים, והיא אכן מצדיקה את העלאתה על הבמה שוב ושוב. הכוריאוגרפיה נפלאה, ובניגוד אולי לעבודות מתקדמות יותר של נהרין, היא מאוד "ריקודית" - תואמת מוזיקה, הרמונית ונענית למבנים משתנים. ביצועה היה טוב וחתם ערב מהנה ביותר. *