במטולה מזהירים: "אל תעמדו קרוב מדי לחלונות, אתם מטרות נוחות"

רגע אחרי שהגענו למטולה, המציאות התחלפה: "רוצו מהר למרחב המוגן, יש פצמ"רים", צעק לעברנו ראש המועצה • בהמשך עצרנו בכפר גלעדי, שם פגשנו קיבוץ רפאים ותושבים שמתחננים שישמעו אותם: "המדינה איבדה שליטה עלינו, יש תחושה שאנחנו לבד בחזית" • תכננו להמשיך לסייר בגבול הצפון, אבל לאש חיזבאללה היו תוכניות אחרות

חומת הבטון בכבישי הצפון. נראית כמו מעבר גבול נטוש / צילום: בר לביא
חומת הבטון בכבישי הצפון. נראית כמו מעבר גבול נטוש / צילום: בר לביא

אמ;לק

נסיעה של 150 ק"מ צפונה מתל אביב הפגישה אותנו עם עולם אחר. כבישים ריקים, אזורים שלמים נטושים ובתים שהפכו לבסיסים צבאיים. במטולה ביקרנו במלונות שהזמן קפא בהן ובכפר גלעדי שמענו תושבים שרק מתחננים שלא ישכחו אותם: "תדרשו מההנהגה לתת לנו מענה. אנחנו כולנו באותה הסירה". אחר הצהריים רצינו לקפוץ ליישובים נוספים, אבל אז החלה המתקפה של חיזבאללה והזכירה לנו את המציאות שהמקום הזה נמצא בה 

בדרך למטולה, אחרי שעברנו כמה מחסומים, נגלה אל מול עינינו מחזה שאי אפשר לפספס - חומת בטון ענקית באמצע כביש 90. היא נועדה למנוע פגיעות נ"ט ברכבים, אבל נראית כמו מעבר גבול נטוש. אמנם בצד השני של "הגבול" עדיין נמצאת מדינת ישראל, אך ברגע שעוברים את צומת גומא, שנמצא למרגלות הרי נפתלי שבגליל העליון, נדמה שאנחנו בעולם אחר.

במובן מסוים זה הזכיר לנו את הביקור באוקראינה כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה שם. כבישים ריקים, אזורים שלמים נטושים ועמדות צבאיות מכוסות בשקי חול. חלקן אפילו לא מאוישות. לבוב פינת מטולה.

כשעברנו את כל אלה, מצאנו את עצמנו עומדים חסרי מילים מול שער מלון בית שלום במטולה. חצי שנה לאחר פינוי המועצה, המלון נראה כאילו יצא מסצנה של אחד מסרטי סוף העולם. אין דרך אחרת לתאר את התחושה כשעומדים מול החצר, המטופחת בימים כתיקונם, שצמחיית הבר בה צומחת פרא כעת והפרחים שעיטרו אותה קמלו.

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

על שולחנות וכיסאות החצר, שם עד לא מזמן אכלו אורחי המלון ארוחות בוקר מפנקות, נצברה שכבת אבק עבה. רק כמה טביעות כפות של חתולי רחוב מעידות על חיים במקום. הצצה פנימה אל הלובי, דרך החלון הפתוח, מעניקה מחזה סוריאליסטי של מקום שהזמן עצר בו מלכת. בגד צבעוני מונח על משענת כיסא וכמה כוסות על הבר מעידים שפעם היו פה אנשים, אבל יום אחד הם נעלמו. השקט צועק.

לפני כשבעה חודשים נאלצו בעלי המלון, עם כל תושבי מטולה, לנטוש את ביתם ולעבור למגורים חלופיים בטבריה ובמקומות נוספים. מטולה הפכה בן רגע לעיר רפאים. "אתם לא מבינים כמה קשה להיות ראש מועצה בלי תושבים", אומר לנו ראש מועצת מטולה דוד אזולאי, שלא עזב את אותה לרגע. הוא נשאר שם תחת אש כבדה ומתגורר במקלט העירוני.

תקיפת צה''ל בלבנון. ''דורשים שינוי מציאות ביטחונית'' / צילום: ניסן זאבי
 תקיפת צה''ל בלבנון. ''דורשים שינוי מציאות ביטחונית'' / צילום: ניסן זאבי

"אל תעמדו קרוב מדי לחלון, אתם מטרות נוחות"

לא סתם בחרנו לפתוח את הסיור בנקודה הכי צפונית בישראל. זו הנקודה שבה מרגישים את המלחמה באופן החד והכואב ביותר. הבתים והמלונות הנטושים מספרים רק חלק מהסיפור. אליהם צריך להוסיף את המבנים ההרוסים מטילים ואת התשתיות, החצרות והבתים שנהרסו בשל נסיעות הטנקים הישראליים.

אנחנו מגיעים למלון אלסקה, שהיה בעיצומו של שיפוץ טרם המלחמה ומאז חטף לא מעט פצמ"רים. גג המלון כבר לא קיים כמעט ובחלק מחדרי הקומה העליונה נפערו חורי ענק בקירות. "אל תעמדו קרוב מדי לחלון", אומר לנו אזולאי, "יורים משם קבוע. אתם תהיו מטרות נוחות". הוא עצמו עומד שם כאילו הוא חסין כדורים. נראה שהתרגל למציאות החדשה.

הסיור ממשיך. אנחנו נוסעים ברחבי מטולה כמו תיירים בחופשה ברכבי גולף שבבעלות המועצה. ביומיום הרכבים האלה משמשים להסעת תושבים ותיקים לחוגים ולטיפולים. הפסטורליות מתעתעת. מצד אחד שומעים את ציוצי הציפורים, והנוף הירוק מכל פינה מהפנט. מצד שני נטועים בצדי הדרך בתים שספגו טילים, ומרבית הכבישים חרוצים בחריצים עמוקים שיצרו הטנקים הישראליים. אלה מסתתרים בין העצים בחצרות ואז מגיחים בין הבתים ומגיבים לאש חיזבאללה. בדרך הם גוררים אחריהם תמרורים, שוברים מדרכות ופוצעים קירות של בתים.

וכמעט בכל רחוב כאן אפשר למצוא "בסיס צבאי" - בית שהפך למשכנם של החיילים הפזורים במועצה. באחד הרחובות אנחנו נתקלים במבנה מוקף גדר תיל, שחלונותיו מכוסים יריעות ניילון. על הספות ישנים חיילים שחזרו מסיורי הלילה. אחרים משחקים קלפים בחדר אוכל מאולתר שהקימו באחד החדרים.

רחובות הרוסים ושוממים במטולה. סצנה של סוף העולם / צילום: יואל פלדמן
 רחובות הרוסים ושוממים במטולה. סצנה של סוף העולם / צילום: יואל פלדמן

"יש לנו מצלמות בכל המועצה, רואים כל טיל בזמן אמת"

הסיור שלנו בצפון מתקיים ביום מהביל ואביך במיוחד, רגע לפני פסח. האובך - שמעצבן את כל מי שמנקה את ביתו לקראת החג - דווקא מתקבל בברכה בצפון. "זה יתרון שיש אובך", אומר לנו אחד הטנקיסטים שאנחנו פוגשים בדרך. "זה הורס את הראות של חיזבאללה".

הראות אמנם פחות טובה, אך ניכר שהחיילים עושים מה שאפשר כדי לשמור על עצמם. "אל תכתבו רחובות או פרטים מזהים של המקומות שאנחנו נמצאים בהם", מבקש אחד הקצינים. "האויב קורא ורואה הכול. יום אחרי שאומרים בטלוויזיה או כותבים בעיתון את המיקום שלנו, אנחנו מקבלים טיל ישיר אל הבית שבו אנחנו נמצאים. הם בודקים כתובות ושמים נ"צ מדויקת. וחוץ מזה, אתם צריכים להיות במרחב מוגן. אנחנו בכוננות 3".

כדי להבין מה זה כוננות 3 במטולה, נחזור כמה שעות אחורה, לרגע שבו נכנסנו בשערי המועצה והכתה בנו המציאות הכל כך שונה מזו של מרכז הארץ. בעודנו מחנים את הרכב בחניה, רץ אלינו ראש המועצה: "רוצו מהר פנימה למקלט, אנחנו תחת גשם סגול". הביטוי גשם סגול נשמע כמעט רומנטי לרגע, אבל הכוונה היא למטח של פצמ"רים. אנחנו רצים למקלט, שלמעשה משמש כבית של אזולאי וכיתת הכוננות בחודשים האחרונים. יש בו שרשרת ארוכה וסבוכה של חדרים. האוויר בהם טחוב וקצת קשה לנשום אבל נדמה שאזולאי לא מרגיש בזה.

דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה. ''אני גם קצין נפגעים'' / צילום: פרטי
 דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה. ''אני גם קצין נפגעים'' / צילום: פרטי

בחדר אחר יש מסך גדול ובו טבלת אקסל עם נתוני הפגיעות במטולה, ובחדר צמוד תלויים כמה מסכים מעל פאנל שליטה ומהם ניבטות פינות רבות של המועצה. "יש לנו מצלמות שפרוסות בכל המועצה ואנחנו יכולים לראות כל שיגור של טיל בזמן אמת ולהשיב אש", מסביר חייל שיושב מול המסכים.

באחד המסדרונות במקלט נערמו על שולחן ערימות של מכתבים. "אנחנו ממיינים לתושבים את הדואר ושומרים להם עליו", מסביר אזולאי. "אני גם דוור וגם קצין נפגעים. בכל פעם שיש פגיעה בבית אני מתקשר לתושב שלי. אנשים כבר לא רוצים לקבל ממני שיחת טלפון כי הם יודעים שאם אני מתקשר, אז הבית שלהם נפגע".

"קהילות התפרקו, מרקם החיים נקרע. אין יותר בית"

אחרי שנפרדנו מאזולאי, הדרמנו מעט והגענו לכפר גלעדי, השייך למועצה אזורית גליל עליון. פגשנו שם את ניסן זאבי (40) שמאייש את הש"ג של היישוב, עוד שמירה במסגרת המציאות החדשה והבלתי נגמרת שעוברת על התושבים כאן.

ניסן זאבי, כפר גלעדי / צילום: יואל פלדמן
 ניסן זאבי, כפר גלעדי / צילום: יואל פלדמן

"הקפה השחור הזה הוא אופיום להמונים", הוא אומר בחיוך, בשעה שהוא מכין קפה שהבאנו איתנו. יום לפני כן, כשתיאמנו את הביקור, סיפר זאבי כי המקרר בעמדה עומד ריק. "אם אתם יכולים תביאו אתכם קצת קפה, החבר'ה פה יהיו שמחים", אמר. חמושים בכמה שקיות התיישבנו לשיחה.

"אני בן למשפחה ותיקה בצפון, דור שלישי באזור", הוא מספר. "גדלתי במטולה, וסבא שלי הוא ממייסדי קיבוץ הגושרים. כל המשפחה המורחבת שלי חיה פה. כיום אני מתגורר בכפר גלעדי ומשרת בכיתת הכוננות של הקיבוץ. אנחנו מופקדים על האבטחה והשמירה באזור - עושים סיורים, תצפיות, ומה שנקרא פטרול חם. בחורף זה היה מאתגר במיוחד, עם הערפל שיושב עלינו ולא זז. לפעמים אתה פשוט לא רואה כלום. אבל אנחנו פה, עושים את העבודה".

למרות השיתוק הכלכלי בכפר גלעדי וביישובים נוספים באזור מתעקשים לשמר פעילות כלכלית. בכפר גלעדי ממשיכים להפעיל את ענפי החקלאות, בהם מטעי האבוקדו, רפת וגידולי השדה וכן את המחצבות של הקיבוץ. הענף היחיד שמשותק לגמרי הוא התיירות.

איך הפינוי והמצב הנוכחי השפיעו על החיים?
"זה אירוע טראומטי בקנה מידה שלא הכרנו. פינוי של כ־100 אלף איש מבתיהם, בתוך שטח ישראל הריבונית, זה חסר תקדים. משפחות שלמות, קהילות שלמות, נעקרו מהשורש. רוב אנשי כפר גלעדי, כ־900 איש, נמצאים היום במלונות ובתי הארחה.

"קריית שמונה בכלל התפרקה. תושביה פזורים בכל רחבי הארץ, ב־450 נקודות שונות. אין שם יותר עיר. המערכות לא עובדות. המדינה פשוט איבדה שליטה, איבדה את היכולת לתקשר עם המפונים ולטפל בהם".

תוך כדי השמירה התנועה בכניסה ליישוב דווקא די ערה, אבל זאבי מספר שזה מטעה. רוב הרכבים שייכים לכוחות הביטחון והיתר למעטים שנותרו לעבוד במקום. נוסף על כך, הוא מספר כי כמעט בלתי אפשרי להשיג שירותים אזרחיים כי נותני שירות לא רוצים להגיע בשל המצב. "הסדק הוא בכל המערכת. ברור שיש גם ביקורת גדולה על הדרג המדיני, שנתפס כמנותק ולא אכפתי".

זאבי מספר לנו איך נראה שם היום שבו הכול התחיל. "זה היה יום שאי אפשר לשכוח. ב־8 באוקטובר התחיל גל הפגזות ארטילריות מסיבי על הצפון. היו דיווחים על חדירה של כוחות חיזבאללה לשטח ישראל, על חטיפות, על הרג אכזרי של חיילים ואזרחים. בתוך שעות הפך האזור כולו לזירת קרב.

"בכפר גלעדי עצמו, למרות הקרבה לגבול, לא היינו בטוחים שנצטרך להתפנות. תמיד חשבנו שהקו יחזיק. אבל די מהר הבנו שהפעם זה שונה, שהאיום קיומי, ושאין ברירה אלא לצאת. אז התחלנו לארגן את הפינוי לפי התוכניות שהכנו מראש".

מה הכי השתנה מאז?
"הכול. מרקם החיים נקרע, קהילות התפרקו. בתי הספר, בתי הקפה, המרכזים המסחריים - הכול נסגר. במקומות שנשארו מאוכלסים חלקית, כמו אצלנו, השגרה התחלפה במשימות צבאיות ואבטחה. אין יותר תחושה של בית, של מקום בטוח.

"אבל מלבד זאת, מה שבאמת השתנה הוא התודעה. הביטחון שלנו במדינה, באופן שבו היא מגינה עלינו, נסדק קשות. התחושה שאנחנו לבד בחזית, שההנהגה לא באמת איתנו - היא תחושה קשה. ויש גם הרבה כעס. למה לא נערכנו כמו שצריך, למה הגבול נפרץ, למה לקח כל כך הרבה זמן לתגובה משמעותית".

"להפסיק עם הסטטוס קוו. אנחנו דורשים מענה"

בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת זאבי מזהה גם כמה הזדמנויות לתיקון עוולות היסטוריות. העיקרית שבהן היא ההתמכרות לשקט והעובדה שהשלמנו עם המציאות שבה מחבלי חיזבאללה נמצאים ממש מעבר לפינה.

"אני חושב שהאירוע בעזה, למרות כל הטראגיות שבו, נתן לנו פה הזדמנות להציף סוף סוף את הבעיות בצפון ולדרוש מההנהגה שינוי של המצב. צריך לנצל את ההד התקשורתי והציבורי כדי להעלות על סדר היום את הדרישה ליישום החלטה 1701 של האו"ם (להסגת חיזבאללה מדרום לבנון עד הליטני - אל"ו וב"ל).

"בשביל זה הקמנו את לובי 1701. זו לא עוד מחאה, אלא קול אזרחי ברור שאומר: או שתפעלו בדרכי מו"מ כדי להשיג שטח מפורז בדרום לבנון עד נהר הליטני, או שתפעלו צבאית. הגיע הזמן להפסיק עם הסטטוס קוו. אנחנו דורשים מענה".

לדבריו, הלובי הוא לובי מקצועי לכל דבר, שנועד להיות א-פוליטי ולשפר את חייהם של תושבי הצפון. "זו התארגנות אזרחית של תושבי הצפון מימין ומשמאל שקמה לאחר 7 באוקטובר במטרה לשנות את המציאות הביטחונית והכלכלית בצפון ישראל. הלובי מייצג 100 אלף תושבים בקו העימות, ובחודשים האחרונים הפכנו לגוף האזרחי הדומיננטי ביותר בצפון".

גם עו"ד אפרת שכטר אלדן, ממובילות לובי 1701 ותושבת שדה נחמיה - הממוקם 5 ק"מ מגבול לבנון אך אינו מפונה - נסערת מהמצב. "כבר שבעה וחצי חודשים עשרות אלפי תושבי הצפון פליטים בארצם ללא כל אינדיקציה למועד שבו יוכלו לשוב לבתיהם, חלקם ללא פרנסה או תעסוקה. תשהו במחשבה הזאת רגע או שניים ותנסו להבין מה זה אומר, כשנשמטת לכם הקרקע מתחת לרגליכם ואין לכם בית".

אפרת שכטר אלדן, שדה נחמיה / צילום: יעל קמחי
 אפרת שכטר אלדן, שדה נחמיה / צילום: יעל קמחי

שכטר אלדן ממשיכה בסערה. "שוויון בחינוך? אם לפני המלחמה עוד רצינו להאמין שיש סיכוי, אז עכשיו הצחקתם אותנו. התותחים רועמים, אז מה אתם מדברים בכלל על חינוך? ילדים לומדים במערכות חינוך זמניות כמה שעות מצומצם ביום, עם צוותי הוראה מצומצמים. יש אחוזי נשירה משמעותיים, כמו גם קשיים לימודיים ונפשיים של תלמידים עקב המצב הקשה שבו הם נתונים.

"קהילות ומשפחות שלמות התפרקו והתפזרו לכל עבר. חלק מהתושבים, כמו במטולה, מנרה ויישובים צמודי גבול נוספים, לא יוכלו לשוב לבתיהם, שנפגעו מטילי נ"ט, לפחות בשנה-שנתיים הקרובות, עד שהבתים ישוקמו".

"הפינוי גרם לתושבים להבין איך נראים שירותים ציבוריים"

שכטר אלדן מזכירה את היישובים המפונים, אך לדבריה מצבם של היישובים האחרים לא טוב יותר. "התושבים שנותרו מחוץ להחלטת הממשלה על פינוי היישובים נשארו ללא מענה. הם חיים ברצועת הביטחון שנוצרה בתוך יישובי הצפון ונתונים תחת איום בלתי פוסק של טילים וכטב"מים, עם זמן התרעה מיידי של כניסה למרחב המוגן", אומרת שכטר אלדן.

"ילדינו נוסעים בהסעות לבתי הספר בצירים חשופים לירי, תחת סכנת חיים. נותרנו ללא מענה הולם לשירותים בסיסיים שכל אזרח במדינה זכאי להם - מסחריים, רפואיים, חינוכיים, שלא לדבר על תרבותיים. פרנסתם של רבים נפגעה אנושות ללא פיצוי כי הרי אנחנו יישובים לא מפונים. עסקים ומפעלי חיים נהרסו לחלוטין וייקח שנים רבות לשקמם, אם בכלל".

איך אתם רואים את העתיד של הצפון אם לא יהיו שינויים?
זאבי: "אני מודאג מאוד. אני מעריך שאם בקרוב לא יתקבלו החלטות אמיצות, הצפון יכול לחזור 30 שנה אחורה. למה שמשפחות צעירות, יזמים, חוקרים, ירצו להישאר פה בתנאים האלה? כבר היום יש מי שמרים ידיים ועוזב. גם משפחות ותיקות ומושרשות כמו שלי מתחילות להתלבט".

שכטר אלדן: "חיינו עצרו מלכת ב־7 באוקטובר, והתחושה היא שאם המדינה לא תפעל לשינוי המצב בזמן הקרוב, חבל הארץ הצפוני יישאר מיותם ולדראון עולם. כפי שאמר אהרון שר, ממגיני תל חי, 'ומה שיכולנו לעשות אתמול בנקל, יעלה לנו מחר בייסורים ואולי גם בקורבנות. אל תיתנו לגליל העליון לנפול!'".

"תושבי הגליל דורשים שינוי מציאות ביטחונית", מדגיש זאבי. "וביטחון זה לא רק פיזי, אלא גם כלכלי, חברתי ואזרחי. מבחינתנו הופר האמון בין התושבים כאן לבין המדינה, וכדי להחזיר את האמון אנו רוצים לראות פרויקטים גדולים יוצאים לדרך, כמו אוניברסיטה ורכבת. לא ביום שאחרי, אלא עכשיו. באופן אבסורדי הפינוי גרם לכל תושבי הצפון להבין איך נראים שירותים ציבוריים, וכעת זו תהיה הדרישה הבסיסית של התושבים".

הוא מבקש לפנות לציבור כולו. "אל תשכחו אותנו. אל תיתנו להרגל ולשגרה להשכיח את הסבל והקושי שאנחנו נמצאים בו. תדרשו מההנהגה לתת לנו מענה. תראו בנו את החלק החיוני שלכם. אחרי הכול, עתיד הצפון הוא עתיד המדינה כולה. אנחנו כולנו באותה הסירה".

אחת הביקורת המרכזיות שנשמעות מפיו של זאבי ושל תושבים נוספים בצפון נוגעת למדיניות המענקים של הממשלה למפונים. הכוונה היא לא למענקים עצמם, אלא ל"פרקטיקה של הפרד ומשול מול היישובים הלא מפונים". במשך יותר מחצי שנה משפחות מאזורים שפונו אשר אינן משוכנות במלונות מטעם המדינה זוכות למענק שיכול להגיע לכ־20 אלף שקל בחודש. אם במקרים אחרים הממשלה הייתה מתקצבת את הרשויות המקומיות עצמן, כעת צינור הכסף מגיע ללא תיווך לתושבים.

כלומר, בעבר רשויות באזורי ספר קיבלו מענקים ותוספות תקציב, וניתבו בעצמן את הכסף עם תכנון לטווח הארוך. פה הממשלה עשתה מעקף והגיעה ישירות לתושבים. יש כאלה שאפילו מכנים זאת "דמי שתיקה" כדי למנוע ביקורת והפגנות.

הפרחים פורחים, הנחל זורם, אבל אנשים אין

זאבי נפרד מאיתנו אבל מציע שנחזור בעוד שעה־שעתיים לעשות סיבוב גם ביישוב עצמו. אלא שאז הדברים מתחילים להסלים. באותו היום התרחש אחד האירועים הקשים ביותר בצפון מאז פרוץ המלחמה - במתקפה משולבת על היישוב ערב אל־עראמשה נהרג חייל ונפגעו 17 נוספים בעקבות ירי נ"ט ופגיעת כטב"מ סמוך למתנ"ס ביישוב. נראה היה שביישובי הצפון כבר מתורגלים - זאבי התקשר לוודא שהכול תקין, והמליץ שנצא בהקדם מהאזור המסוכן.

הקשבנו לו, אבל בדרך חזרה עצרנו עם הרכב בבית הלל - מושב באצבע הגליל, על הגדה המערבית של נחל שניר (חצבני), כחמישה ק"מ מקריית שמונה. עבור מי שביקר בעבר במקום המחזה היה סוריאליסטי במיוחד. חוץ מאדם אחד ורכב אחד, במשך דקות ארוכות של נסיעה לא ראינו כל תנועה, יישוב רפאים. הצימרים סגורים, הפרחים פורחים והנחל זורם, אבל אנשים אין. מקסימום עמדה צבאית עמוסה שקי חול.

משם המשכנו בדרכנו והגענו עד לשער של קיבוץ דן. היינו אמורים לפגוש שם תושבים שחזרו לסדר קצת את הבית לפני חג הפסח. "חזרנו קצת לנקות ולקחת כמה דברים, תבואו לביקור קצר", אמרו לנו. אלא שהמצב הביטחוני שינה את התמונה. בשער סירבו להכניס אותנו, והמליצו לנו להתרחק. "תבואו ביום אחר, זה לא זמן טוב. נתאם", אמר לנו אחד האחראים בקיבוץ.

יצאנו חזרה למרכז. אחרי שעברנו את קריית שמונה שכמעט ריקה מאדם וחלפנו על פני צומת גומא, אותות החיים והנורמליות החלו להתגבר. אחרי כל זה אי אפשר שלא להגיד לעצמנו - 150 ק"מ מתל אביב מתנהלת מלחמה שאף אחד לא יודע איך ומתי היא תסתיים.