"ברקזיט" הוא שילוב בין המילים "Britain" ו-"Exit" (יציאה). ב-31 בינואר 2020 פרשה בריטניה מהאיחוד האירופי לאחר 47 שנות חברות במוסדות האירופיים (שהיו ראשיתו של האיחוד). ההחלטה על היציאה מהאיחוד התקבלה במשאל עם שנערך ב-23 ביוני 2016, בו הצביעו 51.9% מהציבור בעד הפרישה, לעומת 48.1% שביקשו להישאר באיחוד. המועד המקורי ליציאה היה 29 במרץ 2019, אך נדחה לסוף ינואר 2020 לאור הקשיים הרבים שבהם נתקל התהליך.
בין היתר, מאז משאל העם, התחלפו ראשי הממשלה פעמיים. בזמן המשאל היה זה דיוויד קמרון מהמפלגה השמרנית שעמד בראש הממשלה. קמרון, שבמהלך קמפיין הבחירות שלו ב-2015 הבטיח לערוך משאל עם בסוגיית היציאה מהאיחוד, הודיע על התפטרותו יום לאחר המשאל. במקומו נבחרה לעמוד בראש המפלגה השמרנית תרזה מיי, שב-2017 יצאה לבחירות כלליות בתקווה להגדיל את כוחה של המפלגה, מה שיאפשר לה להעביר בפרלמנט הצעה להסכם פרישה מול האיחוד האירופי.
עם זאת, מיי ניסתה להעביר את ההסכם שלוש פעמים בפרלמנט – וכשלה בכולן. לאחר מכן היא הודיעה על התפטרותה. את מקומה תפס בוריס ג'ונסון – שלאחר כמה ניסיונות הצליח לבסוף לאשר בפרלמנט את ההסכם מול האיחוד.
בין הגורמים שהובילו לפרישה של בריטניה מהאיחוד ניתן למנות את משבר החוב באירופה, שעורר חששות לגבי יציבותו של מטבע האירו והגביר את ההגירה לבריטניה מתוך מדינות אחרות באיחוד בשל כלכלתה היציבה יחסית. כמו כן, גורמים בבריטניה שחששו כי הרגולציה הכלל-אירופית תפגע בחופש הפעולה של המדינה.
הליך הברקזיט טרם הושלם במלואו, שכן בריטניה צריכה עוד לחתום על הסכמים שונים עם האיחוד האירופי, כגון הסכם סחר. אך כמה מההשלכות כבר ברורות. כך למשל, 60 מיליון תושבי בריטניה יאבדו את האזרחות האירופית שלהם; הליש"ט ירדה ב-13% בתקופה שבין משאל העם ליציאה מהאיחוד האירופי; וחברות פיננסיות רבות, השוכנות בלונדון וחוששות מפגיעה בעסקיהן, פתחו חברות-בת במדינות האיחוד.