"במקום שבו אני מאמינה שצריך לשנות, אני קמה ופועלת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבת על הגדר. היה לי תהליך אבולוציה, ונכנסתי לזירת הלהט"ב כי הרגשתי שאין מספיק ייצוג נשי במאבק הזה. לאורך שנים הוא היה גברי ולבן".
"הנושא של מצעד הגאווה נבחר לאורך שנים על ידי עיריית תל אביב. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לפתוח את הנושא לשיח קהילתי רחב ולייצר הליך דמוקרטי. זאת פרקטיקה שמאפשרת לכל הקולות להישמע. בתהליך הזה נשים התאגדו ועשו קמפיין כדי שייבחר נושא נשי, וזה משהו שלא הצליח לאורך שנים קודם. זה איפשר לקולות מוחלשים לקבל את הכוח שלהם. דבר נוסף הוא מאבק האימוץ האחרון. הצלחנו להוציא 15 אלף איש לרחובות, ההפגנה הכי גדולה של הקהילה בישראל. הצלחנו למנף מאבק שבעיקרו היה גברי, למאבק של כולנו, מה שגרם לו לקבל תהודה ציבורית מאוד גדולה. בהפגנה גם דיברה אמא טרנסג'נדרית שסיפרה איך הרווחה מתעמרת בה, והצלחנו להפוך את המאבק הזה למשהו רחב שמדבר על כך שאנחנו אזרחים סוג ב' מבחינת המדינה, ולא רק בעניין האימוץ".
"הנקודה האחרונה של סיפור האימוץ הייתה נקודת שבר. שוב ושוב המדינה מתעמרת בנו. הייתה תחושה של ייאוש - לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו הולכים צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה. עוד רב מתבטא נגדנו, עוד משרד שולל את הזכויות שלנו, בג"ץ שוב דוחה אותנו. הרגשתי שאנחנו עושים שוב את אותו הדבר, ושזה שוב לא עובד, ושצריך לשנות את השיטה. למרות המשבר, זאת גם הייתה נקודת מפנה. הבנו בקהילה שצריך לעשות פוליטיזציה למאבק. לא מספיק להיות קהילה או מיעוט שנלחם - אנחנו צריכים להפסיק לסמוך על המדינה ועל הבטחות ריקות של פוליטיקאים שעומדים על הבמות שלנו ומצטלמים במצעדים, אבל בפועל לא מקדמים דבר. הגיע הזמן שנתפוס עמדות מפתח ושניכנס לפוליטיקה בעצמנו, במקום לקושש טובות. הזנחנו את זה במשך 40 שנה, ועכשיו זה הזמן.
"יש בתוך המאבק הרבה נקודות משבר, והחוכמה היא ללמוד מהן. תחום המאבקים הוא תחום מדמם שבו כל נושא מתחרה על מרכז תשומת הלב הציבורית, וכולם רודפים אחר משאבים, נראות והכרה. כדי לדעת איך להתגבר על משברים, צריך לפתח יכולת אלתור ונשימה עמוקה. גם חוש הומור לא מזיק אף פעם. כל יום יכול לצוץ משבר או משהו חדש שיטרוף את הקלפים, החוכמה היא לדעת להתנהל בתוך זה מבלי שזה יטלטל את המאבק כולו, ולייצר מנגנונים שיודעים להתמודד גם עם נעלם איקס, שעוד עשוי להתרחש".
