מאדאם דה פומפדור, ציור של פרנסואה בושר, 1756 / צילום: ויקיפדיה
מרקוס הוא עיתונאי אמריקאי
מאדאם דה פומפדור (1721 - 1764) הייתה אישה בעלת כוח רב בחצר המאהב שלה, מלך צרפת לואי ה-⁻15. היא נולדה בשם ז'אן-אנטואנט פואסון, והחלה לטפס במדרגות חצר המלוכה הצרפתית החל מ-⁻1745, כשהמלך העניק לה תואר אצולה. הייתה לה השפעה עליו גם אחרי שתשוקתם דעכה, בסביבות 1750.
● מאסטרפיס|סאטירה חריפה ומצחיקה מאוד על החברה הרוסית במאה ה-19
● מאסטרפיס|הבניין האייקוני שנבנה בעקבות ניסיון ההתנקשות בקיסר צרפת
כאחת מהנשים הבולטות במאה ה⁻-18, היא קבעה את סדר היום וניהלה את דרכי הגישה למלך. במקביל, היא רקחה את הבריתות בין צרפת למדינות אחרות. נוכחותה של הגברת עדיין מורגשת: הדיוקן המרהיב שלה תלוי היום במוזיאון פינקוטק במינכן.
אשת סלונים שהתחככה באנשי רוח
לדיוקן שצייר פרנסואה בושה (1703-1770) ב-1756, "מאדאם דה פומפדור" שמו, מקום יוצא דופן בקריירה של האמן. ביצירותיו הצבעוניות, שהושפעו מסגנון הרוקוקו, הוא התמקד במחזות שמימיים ופסטורליים ופחות בפורטרטים.
הדיוקן הגדול, שבמקור תוכנן לקשט את חדר העבודה הפרטי של פומפדור בארמון וורסאי, הוא גם מונומנטלי וגם אינטימי. בציור נראית הפילגש, שהייתה אז באמצע שנות ה⁻30 של חייה, בזמן קריאת ספר בשעות אחר הצהריים, כשהיא שכובה על ספה ארוכה.
היא הייתה אשת סלונים שהתחככה באנשי רוח דוגמת וולטר ומונטסקייה, שני פילוסופים צרפתיים בולטים, מוזיקאית ואמנית מחוננת. היא הייתה תלמידה וגם פטרונית של בושה, שרבות מיצירותיו קישטו את בתיה המפוארים.
הפרטים הקטנים בציור מעבירים את החיים האינטלקטואליים של פומפדור: הספרים, הפרטיטורות, המכתבים. השמלה בצבע ירוק⁻ים, מקושטת פרחים תפורים, הרבה פחות רשמית מהגלימות הקשוחות שנלבשות באירועים של חצר המלוכה.
שולחן הכתיבה הקטן והאלגנטי, רחוק מרחק שמיים וארץ משידות הבארוק הבומבסטיות של לואי ה⁻15, עשוי מעץ נדיר. הספרייה בסגנון הרוקוקו כוללת שעון מוזהב ששומר עליו קופידון קטן. מראה גבוהה עם שוליים מעץ מגולף הופכת את ההשתקפות של כל מה שרואים בחדר ליצירת אמנות ממוסגרת.
כשמתבוננים היטב בציור, אפשר להסכים עם קביעתה של הביוגרפית של פומפדור, הסופרת הבריטית ננסי מיטפורד: "למעט בני אדם בעולם היו כל כך הרבה דברים יפים".
מקום של כבוד במוזיאון במינכן
מאדאם דה פומפדור, ששרדה אינטריגות בבית המשפט, הייתה מושא ללעג מצד הציבור, וקריקטורות שהופצו בזמנו לגלגו על כך שהייתה המאהבת של המלך.
הדיוקן שצייר בושה, שהוצג בפני העם בתערוכת "סלון 1757", יכול להיראות כניסיון זהיר לברוא את עצמה מחדש, אומרת סוזן מ' ווייג'ר, מרצה להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ניו המפשייר, אשר בימים אלה מסיימת לכתוב ספר העוסק ביחסים בין פומפדור לבושה. "הציור הלך וחזר בין הסטודיו של האמן והארמון בוורסאי", היא מספרת, והוסיפה שפומפדור "רצתה להעיר לגביו הערות".
עד 1756, פומפדור כבר דעכה מבחינה גופנית. היא עדיין התאוששה ממותה של בתה הצעירה כמה שנים קודם לכן, וכמישהי שמעולם לא הייתה בקו הבריאות, היא מתה תוך עשור, בגיל 42.
באופן ראוי לציון, אין בציור שום סממנים של אדיקות ולא של צניעות. (החפתים התואמים מקושטי הפנינים אולי עלו הון תועפות). כשלידה נמצא כלב הספנייל שלה, מימי, פומפדור נראית כמי שנמצאת במנוחה ובשליטה.
לדיוקן הזה מקום של כבוד במוזיאון פינקוטק במינכן. לצד "ארבעת השליחים" של אלברכט דירר, ציורו של בושה הוא עוגן חשוב באוסף המוסד. שתי היצירות תלויות בקצוות מנוגדים של הציר המרכזי של המוזיאון, מסמלות את המסורות המנוגדות של אמנות המערב, אמנות דתית אל מול אמנות חילונית.
הכינה את הבמה למערכה הבאה
למרות שפומפדור הובילה את סגנון הרוקוקו בימי הזוהר שלו, היא גם עזרה לדעיכתו. ארמון טריאנון הקטן, השאטו עם החזית החלקה בוורסאי, נבנה עבורה אבל הושלם לאחר מותה. הוא בישר את ניצחון הנאו-קלאסיציזם, שהפך לסגנון הדומיננטי בצרפת, וחיבר את וורסאי של לואי ה-⁻16 עם מוציאיו להורג והאימפריה של נפוליאון.
שולחן הכתיבה הקליל של פומפדור, פריט שהצרפתים בזמנו כינו "רהיט מעופף" - יכול להיחשב למסמר בארון הקבורה של הרוקוקו. "הרגליים רק מעט מעוגלות", מדגישה מרים שפצ'יק, עוזרת לאוצרת אגף הפיסול והאמנות הדקורטיבית במוזיאון גטי בלוס אנג'לס, בנוגע לסגנון העיצוב של השולחן.
בתחום הדיפלומטי פומפדור עזרה לצרפת לכונן ברית עם אוסטריה, וכן לפלס את דרכה במלחמת שבע השנים, סדרת אסונות אסטרטגיים שבית המלוכה הבורבוני מעולם לא התאושש ממנה לגמרי (סמל בית המלוכה וחותמת השעווה המונחים על שולחנה של פומפדור מצביעים אולי על תפקידה שמילאה מאחורי הקלעים).
אם לואי ה-15, זכור בעיקר הודות לטעמו בפילגשים, הרי שמאדאם דה פומפדור תזכר כמי שהכינה את הבמה למערכה הבאה בהיסטוריה של צרפת.