מימין: סקוט וילסון (בתפקיד ריצ'רד היקוק) ורוברט בלייק (בתפקיד פרי סמית') בסרט ''בדם קר'', 1967
פיטר קואי הוא היסטוריון קולנוע אמריקאי, מחברם של 30 ספרים על קולנוע
לפני 56 שנים עלה לאקרנים הסרט "בדם קר", עיבוד קולנועי של הרומן יוצא הדופן של טרומן קפוטה הנושא את אותו שם. הספר הוא שחזור פורנזי של רצח משפחת קלאטר מהולקומב בקנזס.
קפוטה הקדיש יותר משש שנים מחייו לחקר הרצח. כשלצד חברתו הקרובה, הסופרת הרפר לי, מחברת "אל תיגע בזמיר", הוא ראיין כל מי שהיה קשור לפשע. הוא אפילו זכה באמונם של פרי סמית' וריצ'רד היקוק, שלילה אחד, בנובמבר 1959, נכנסו לביתם של הרברט קלאטר, אשתו, הבן והבת שלהם, ורצחו אותם. בשונה מאוד מהכתבים האחרים של קפוטה, ניתוח הפשע הזה ותוצאותיו השפיעו אחר כך על כותבים כמו נורמן מיילר ("שירת התליין") ותום וולף ("החומר הנכון").
● החשיבה הגאונית של הבמאי הפכה את הסרט לאחת היצירות החשובות בקולנוע
● בניין המשרדים שתיכנן אחד מגדולי האדריכלים במאה העשרים
● מה הופך את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף לספר מהפכני?
הבמאי נצמד לתיאורים של הסופר
בספטמבר 1965, המגזין "ניו יורקר" החל לפרסם בארבעה חלקים את הטקסט של קפוטה. החלקים אוגדו לספר שיצא אחרי שנה. סמוך ליציאתו, החל ריצ'רד ברוקס לכתוב את התסריט. ב־1967 יצא סרטו "בדם קר", הנחשב לאחד ממותחני הפשע החזקים ביותר בקולנוע האמריקאי. ברוקס ליטש את קולמוסו כבר בשנות ה־40 כתסריטאי מותחנים דוגמת "הרוצחים", "כוח אלים", ו"קי לרגו". עד 1967, לאחר שביים להיטים כמו "ג'ונגל לוח הגיר" ו"אלמר גנטרי", ברוקס כבר היה הבחירה המועדפת על קפוטה.
ברוקס, כמו קפוטה, רצה שהשחקנים הראשיים יהיו אנונימיים ודומים פיזית לפושעים האמיתיים. בשל כך הוא הסתכסך עם אולפני "קולומביה", כי הם העדיפו כוכבים כמו פול ניומן וסטיב מקווין. ברוקס רצה בכל מאודו להיצמד לתיאורים של קפוטה: הוא ביקש מזבן בחנות בגדים בהולקומב לגלם את עצמו בסרט, ולשחזר במדויק את הרגע בו ריצ'רד היקוק (בגילומו של סקוט וילסון) נתן לו צ'ק ללא כיסוי.
לברוקס לקח יותר מ־12 חודשים לכתוב את התסריט. התסריט שלו מזכיר את הסגנון הרזה והתכליתי של סרטי פילם נואר משנות ה־40. כמו הגדולים שבבמאי הגל החדש, גם ברוקס הלך קדימה ואחורה בזמן, צילם בלוקיישנים האמיתיים וצמצם את העבודה באולפן למינימום.
הוא החייה באופן חזותי את תקופת דווייט אייזנהאואר - מהכנפונים שעל ניידות המשטרה ועד הצילומים בעדשה רחבה של הרוצחים הנוהגים בנופי מערב ארה"ב ביום ובלילה. גם הסרט וגם הספר מדגישים את הפער בין אמריקה הפסטורלית והשמרנית לאלימות הבלתי צפויה העלולה להתפרץ מתוכה בכל רגע.
הצלם שזכה באוסקר בזכות הסצינות האפקטיביות
ברוקס התעכב עם סצנת הרצח עד שלב מאוחר וגם אז, הוא צילם אותה באופן מאוד מדוד. הצילום בשחור לבן של קונרד הול, שזיכה אותו באוסקר, הופך את הסצנה הזו לסיוט: תאורה של אורות וצללים, כשאלומות הפנסים חותכות את החללים של חוות קלאטר כמו חרבות.
הול יצר את אחד הדימויים החזקים ביותר בסרט, כשסמית', בגילומו של רוברט בלייק, מחכה לשעה בה יוציאו אותו להורג. ברגע הזה הוא נזכר ביחסיו עם אביו. גשם מטפטף על חלון תא הכלא, והתאורה של הול משלה את הצופה שהדמעות זולגות על הלחיים של הרוצח.
אולפני קולומביה לא הבינו את ההתעקשות של הול לצלם בשחור לבן, כשכל תחנת טלוויזיה רצתה להקרין סרטים בצבע. "זה סרט שעוסק בפחד", אמר למנהלים, "ולכן אני יכול לראות אותו רק בשחור ולבן".
הפסקול עוכר שלווה של קווינסי ג'ונס
בספרו, קפוטה התייחס לצלילים הנשמעים במישורי מערב קנזס: "הצרחות ההיסטריות של כלבי הבר, הרעש של עשב מתגלגל, השריקות של הרכבות הרחוקות". בסרט יש מגוון של אפקטים קוליים, ואף אחד מהם לא מוצלח יותר מהרוח ששרקה סביב אנשי הצוות כשהם צילמו את הסצנות הליליות בחוות קלאטר.
לפסקול של קווינסי ג'ונס, הכולל גם את קרול קיי, מוזיקאית אגדית, מנגנת על גיטרת בס חשמלית, איכות טורדת מנוחה. המוזיקה מבוססת על אפקטים של כלי הקשה ומוטיבים מנוגדים, כדי למשוך אותנו לתוך ראשם של הרוצחים, והיא משלבת סגנונות מוזיקליים שונים, מרית'ם אנד בלוז ועד קאנטרי.
טרומן קפוטה חשב שהסרט הוא "זיקוק מבריק" של ספרו, ו"הסרט הכי ריאליסטי" שאי פעם ראה. עם השנים, באלכימיה מסתורית, הפרוזה שלו וסרטו של ברוקס הותכו לכדי יצירת מופת אמריקאית על זמנית. "בדם קר" נשאר רלוונטי עד עצם היום הזה, על רקע המקרים הרבים של ירי חסר פשר.