כשאמריקה אומרת שהיא "חוזרת" על מה היא בעצם מדברת

מה עמוקה היא אנחת הרווחה בין בעלות בריתה של ארה"ב היה אפשר להיווכח בסוף השבוע. כיאה לימי קוביד, מנהיגי 'קבוצת השבע' (7-G) הציעו זה לזה חיבוקים וירטואליים. הם הגרעין הקשה של מה שאנחנו מכנים "העולם החופשי", הדמוקרטיות התעשייתיות הגדולות בעולם.

אנחת הרווחה קידמה את פני המצטרף החדש ביותר לפורום, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. איש בפורום לא הצטער להיפרד מדונלד טראמפ. הנשיא לשעבר נטה להעליב את שותפותיה של ארה"ב כל אימת שטרח להיפגש עם מנהיגיהן.

ההסתייגות מפניו לא הייתה רק עניין של אנטיפתיה אישית. טראמפ לא התעניין בבריתותיה של אמריקה. את הברית החשובה ביותר, נאט"ו, הוא חשב ל"מיושנת". הוא חזר ותיאר אותה באופן היחיד הידוע לו, באמצעות "השורה התחתונה". הוא הגיע למסקנה, שהיא אינה משתלמת, במובן המילולי של כסף.

"וזה דבר פנטסטי"

היה מעניין להאזין ביום שישי לבוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, שנסיבות עלייתו לשלטון דמו לאלה של טראמפ. ג'ונסון נחשב בשעתו למנהיג המערב-אירופי הידידותי ביותר לטראמפ. אבל הוא הכריז בשישי: "אמריקה חזרה להנהיג את העולם החופשי ללא סייג, וזה דבר פנטסטי" (בוריס אוהב להגיד "פנטסטי").

במשך ארבע שנים אמריקה השתמטה מעמדת המנהיגות שלה, בעיקר מפני שדונלד טראמפ סולד מפני תהליכים של קבלת החלטות, המצריכים התייעצות והסכמה רחבה. הוא רגיל להכתיב.

המוטיב השזור בכל דיפלומטיה מערבית של הדורות האחרונים הוא רב-צדדיות (מולטי-לטראליזם) - מוטיב שהיה מוקצה מחמת מיאוס בעיני טראמפ. הוא האיש שהסתלק מהסכמי פאריס על האקלים בהכרזה "אני מייצג את פיטסברג (עיר התעשיה בפנסילבניה), לא את פאריס". פאריס נכללה בשמם של ההסכמים רק מפני שבה הם נחתמו, לא מפני שהם ייצגו אותה. אבל עצם השימוש ב"פאריס" הוציא את דונלד טראמפ מכליו. בשישי ארה"ב חזרה והצטרפה אל הסכמי האקלים.

המלים "אמריקה חוזרת" בקעו לא רק מגרונו של בוריס ג'ונסון. הם בקעו קודם כל מגרונו של האיש המוסמך ביותר, הנשיא ביידן.

"אני שולח בזה מסר ברור לעולם: אמריקה חוזרת. הברית הטראנס-אטלנטית חוזרת", אמר ביידן במעמד הפתיחה הווירטואלי של ועידת הביטחון השנתית במינכן. הוא דיבר בנאום עלי-זום מהבית הלבן. זה היה נאומו הראשון לעולם מאז נכנס לכהונתו, בדיוק חודש אחד קודם.

אופטימיות פסימית

"אנחנו עומדים בעיצומו של ויכוח יסודי על כיוונו של העולם ועל עתידו", אמר נשיא ארה"ב. "אני מאמין בכל מאודי שידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה. עלינו להוכיח כי הדמוקרטיות יכולות להוסיף ולמלא את צורכי עמינו בעולם משתנה".

זה אמנם היה חיווי אופטימי, אבל הוא היה טבוע בפסימיות. כדי למצוא דרגה כזו של חוסר ביטחון בעתיד העולם החופשי, המתבוננים צריכים לחזור אל שנות השיא של המלחמה הקרה בין הדמוקרטיות המערביות לקומוניזם הסובייטי והסיני. אז, המאבק עמד בסימן התגוננותה של חברה חופשית מוחלשת ורבת-ספקות מפני הסתערות של דגם טוטליטרי. במשך שנים השתרר הרושם שהטוטליטרי מתפשט והולך, והדמוקרטי מתכווץ והולך.

"הדמוקרטיה לא מתרחשת במקרה", אמר ביידן. "עלינו להגן עליה, להילחם לטובתה, לחזק אותה, לחדש אותה. עלינו להוכיח כי הדגם שלנו אינו איזה שריד היסטורי; הוא הדרך הטובה ביותר לחזור ולהפיח רוח חיים בתקווה המבטיחה של עתידנו".

בימים כתיקונם, חיוויים כאלה היו מתקבלים במשיכת כתפיים, בחינת מליצות שדופות. אבל אלה אינם זמנים כתיקונם. אנחנו נמצאים חודש וחצי לאחר התקפת תומכי טראמפ על הקפיטול; בשבוע שבו צבא בורמה התחיל לירות אש חיה על מפגינים למען הדמוקרטיה; בסוף השבוע שבו רוסיה שלחה את מנהיג האופוזיציה, אלכסיי נבלני, אל מחנה כפייה לשנתיים וחצי.

אבל מה המשמעות של "חזרת אמריקה"? קבלת הפנים החמה לביידן לא יכלה, גם לא ניסתה להסתיר את הקרעים שארבע שנות טראמפ קרעו בין בעלות הברית. נשיא צרפת מקרון דיבר על "אוטונומיה אסטרטגית", והקנצלרית מרקל הזכירה בטון המאופק שלה ש"לא תמיד נראה עין בעין". היא דיברה על הבדלי הגישות כלפי רוסיה וכלפי סין. גרמניה לא רוצה לנופף במקל חובלים.

צנטריפוגות - או בסיסים ליד דמשק

חדשות לא טובות לישראל: איראן הופכת למבחן מרכזי של החזרה האמריקאית אל "רב-צדדיות". אמנם ביידן עצמו דיבר ביום שישי על הצורך לסיים את את "פעולותיה מערערות-היציבות של איראן באזור"; ומזכיר המדינה החדש, טוני בלינקן, חוזר ומדבר על הצורך להעמיד את איראן במבחן כוונותיה. אבל האופציה של הסרת הסנקציות תלויה ועומדת עכשיו. וושינגטון מזמינה את האירופים לתווך בינה לאיראן, ואל נכון היא מוכנה להתפשר.

בחוכמה שלאחר מעשה, ואולי גם בחוכמה שלפני מעשה, נראה שישראל טעתה לפני שמונה שנים כשהעמידה את הגרעין האיראני במרכז סדר היום במקום להעמיד שם את החתרנות האיראנית. ההסכם שחתם ברק אובמה עם איראן לא נגע כלל בחתרנותה. האיראנים דוחים כל ניסיון להרחיב את בית הקיבול של הסכם אובמה. מגמות ההתפשטות של איראן, עד חופי הים התיכון ועד המבוא הדרומי של ים סוף, הן הערת שוליים. על זה העידו ראיונות בתקשורת בימים האחרונים: איראנים נשאלו כמה צנטריפוגות יהיו להם, אבל לא כמה בסיסים קדמיים ליד דמשק, או כמה יועצים צבאיים בצנעא.

האירופים להוטים לחדש את ההסכם עם איראן, והם דוחקים בארה"ב למהר. ביידן אמנם הבטיח, שנשיאותו אינה "תקופת כהונה שלישית של אובמה", אבל הוא מוקף יועצים שמילאו תפקידים בולטים באיפשור ההסכם עם איראן.

ישראל אולי אינה מצטערת שהשקיעה כל כך הרבה, פוליטית וסנטימנטלית, בקשרים עם טראמפ. בעיניה, היא קיבלה תמורה ניכרת. אבל ההשקעה ההיא הקנתה לה מעט מאוד רצון טוב בין אמריקאים שחשבו כי טראמפ הורס את המרקם של יחסי החוץ של ארה"ב. האנשים האלה מנהלים עכשיו את יחסי החוץ האלה.

מדיניות חוץ אינה נכס אלקטורלי

החזרה החגיגית אל "הרב צדדיות" היא בהחלט בשורה טובה לחכמי המדיניות ולתלמידי הדיפלומטיה. רק כך דמוקרטיות יכולות להתקדם. אבל רב צדדיות אינה מדברת אל לבם של רוב האמריקאים, אם מפני שאין להם מושג מהי, ואם מפני שהם חושדים בתוצאותיה. רב צדדיות נשמעת כמו חזרה אל מדיניות חוץ היפראקטיבית, כולל מלחמות.

ביידן לא הביס את טראמפ מפני שהבטיח לשים קץ לעודף אנוכיות במדיניות החוץ ("אמריקה תחילה"). הוא הביס אותו על אף הבטחתו לשים לה קץ.

אחריות גלובלית היתה עניין טבעי באמריקה במשך 70 שנה כל זמן ששתי המפלגות הגדולות בארה"ב הסכימו לה. ההסכמה הרחבה התערערה מעיקרה. מוטב שביידן ימצא נוסחה אטרקטיבית יותר למכירת מדיניות החוץ שלו. בכל ארה"ב נמצאו ביום שבת רק שני עיתונים שהעניקו ל"אמריקה חוזרת" את כותרתם הראשית. לא יותר מקומץ עיתונים הזכירו אותה בעמודיהם הראשונים. העולם החיצון אינו מוכר עיתונים; הוא גם אינו מנצח בבחירות, בוודאי לא בארה"ב.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny