כדי שהציבור הערבי יתחסן, חשוב להנגיש את החיסונים

בחברה הערבית אין בעיה עקרונית עם חיסונים • אחוזי ההתחסנות בחיסוני שגרה בקרב פעוטות ערבים גבוה מאוד ואף נושק ל-90%, שיעור שהוא גבוה יותר מזה של האוכלוסייה היהודית • אז בכל זאת מדוע העיכוב בחיסונים ביישובים הערבים?

חיסון נגד קורונה / צילום: רפי קוץ
חיסון נגד קורונה / צילום: רפי קוץ

תמונה זו של חיסון איטי לא מפתיעה, והיתה צפויה במיוחד למומחים בתחום הפערים במערכת הבריאות שמכירים את האוכלוסייה הערבית. החברה הערבית סובלת שנים רבות מפערים בקידום בריאות ואוריינות בריאות, כמו גם אוריינות דיגיטלית נמוכה. ההתנהגויות הסיכוניות באוכלוסייה זו הן גבוהות מאוד.

כך לדוגמה, שיעורי העישון הם מהגבוהים בעולם וקרובים לכ-40% בקרב גברים ערבים, שיעור השמנת יתר בקרב ילדים ונשים גבוהים מאוד ומגיעים לכ-50% בקרב נשים מעל גיל 50. גם השיעורים של התזונה הלא בריאה שכיחים באוכלוסייה הערבית, כמו גם שיעורים גבוהים של יושבנות וחוסר פעילות גופנית (קרוב ל-70%).

מצב פערים זה איננו חדש והוא לא גזירה משמיים. מצב זה הוא תוצאה של הזנחה רבת שנים בקידום בריאות באוכלוסייה זו. לפי דוחות משרד הבריאות, הגם שמעשנים ערבים מכניסים לקופת המדינה כ-3 מיליארד שקל ממסים על סיגריות, התוכנית למניעת עישון באוכלוסייה הערבית נשארה על הנייר משנת 2009 ולא קיבלה שום תקציב ייעודי לטיפול בנושא.

לפני שנתיים, ב-2018, לאחר לחץ של שנים, משרד הבריאות, יחד עם המשרד לשוויון חברתי, חוקרים מהאקדמיה ואנשים מהחברה האזרחית, פיתחו תוכנית לקידום בריאות ותשתיות שירותי בריאות באוכלוסייה הערבית. התוכנית תוקצבה בעלות של כמיליארד שקל, אולם מעולם לא קיבלה מימון. היה ניסיון לאחרונה לצמצם אותה לצרכי הטיפול בקורונה בלבד.

כאמור, מצב זה של הזנחה רבת שנים בתחום הבריאות לא רק שלא תרם לקידום הבריאות, אלא גם הוריד את אוריינות הבריאות בקרב אוכלוסייה זו. מצב זה גם אחראי בין היתר על החשדנות והפחד שנוצרו סביב החיסון וניזונו מפייק ניוז ברשתות החברתיות בחברה הערבית ופחד מהחיסון - תחושה שרבים מאיתנו חשים אל מול הטכנולוגיה החדשה של חברות התרופות שהן חברות פרטיות שמטרתן לעשות הון על החולי שלנו.

חשוב לציין כאן שהחשדנות והפחד מהחיסון קיימים בכל העולם, והם אחראיים, בין היתר, על שיעור המתחסנים הנמוך באירופה ובארה"ב. זה הופך את האוכלוסייה הערבית לפחות יוצאת דופן בנוף הבינלאומי לעומת האוכלוסייה היהודית, שהיא זאת שיוצאת דופן ברמת ההיענות הגבוהה שלה להתחסנות.

רמת חיסון איטית יכולה גם להיות קשורה לרמה גבוהה של חוסר אמון, שמאפיינת את האוכלוסייה הערבית לאורך כל המשבר, ובכלל. האמון של האוכלוסייה הערבית במערכת ביחס לטיפול בקורונה נשחק עקב הטיפול הלקוי במשבר ביישובים הערבים.

בגל הראשון, החברה הערבית שימשה דוגמה מצוינת להתמודדות עם הקורונה. שיעור התחלואה ביישובים הערבים מתוך סך כל התחלואה בישראל לא עלה על 5%. אבל החל מאמצע אוקטובר 2020 ניכרת עלייה חדה בתחלואה ביישובים אלה. שיעור התחלואה עלה ל-30% באוקטובר, ובגל השלישי זה היה קרוב לכ-45% .

אפשר לשייך את העלייה הזו להתקהלויות או לאירועים חברתיים כמו חתונות, אך אלה היו נמנעים ברובם אם היו זוכים בטיפול הולם מבחינת אכיפה ומניעה - וזה כמובן דורש משאבים. הרשויות הערביות סובלות מהזנחה ממשלתית ארוכת שנים וממחסור כרוני בתקציבים והיעדר תשתיות, אשר לא מאפשרים ניהול חיים תקינים. ביישובים הערבים קיים מחסור בכוח אדם, תשתיות ותקציבים בכל התחומים כולל חינוך, בריאות, איכות סביבה, תברואה, שיטור, רווחה ותעסוקה.

יחד עם זאת, יישובים אלה הצליחו להתגייס למאבק בגל הראשון גם במצב הקשה של היעדר וחסר, ולהחזיק מעמד תוך התגייסות של כל הגורמים בקהילה כולל עמותות וארגוני החברה האזרחית. אך באוקטובר, המשאבים האחרונים שלהם אזלו וכך, בלי תמיכה ממשלתית, המצב החל לצאת משליטה.

היות ועדת החיסונים לא כללה מומחים בבריאות הציבור בחברה הערבית, נראה כי הקריטריונים שנקבעו תחילה לגבי חלוקת החיסונים לפיהם רק בני גיל 60 ומעלה מתחסנים פחות תאמו להרכב הגילאי באוכלוסייה הערבית. שכן באוכלוסייה הערבית, בהיותה אוכלוסייה צעירה יחסית, קבוצת בני ה-60 פלוס מהווה נתח קטן של כ-8%.

קבוצה זו ניידת פחות ונמצאת פחות באינטראקציה עם החברה הישראלית הרחבה. בני ה-60 פלוס בחברה הערבית גם פחות נמצאים בשוק העבודה, ולכן המוטיבציה שלהם להתחסן נמוכה יותר. בנוסף, האוריינות הדיגיטלית בחברה הערבית היא נמוכה לכן קשה לקבוצת גיל זו לקבוע תורים דרך האינטרנט, במיוחד בקרב מבוגרים, ולא נעשו מאמצים להגיע אל אוכלוסייה זו או לנייד אותה אל מוקדי החיסון.

האוכלוסייה הערבית היא אוכלוסייה בסיכון בגלל השילוב של שיעורי תחלואה כרונית גבוהים ועוני חריף. לא צריך להיות מומחה לאי שוויון בבריאות כדי לראות שהקשיים באוכלוסייה זו היו כפולים ומכופלים עקב היעדר תשתיות, צפיפות ופערים כרוניים של שנים.

לצערי, גם משבר הקורונה לא גרם לקובעי המדיניות לשנות משהו בנוגע לפערים אלה ועל כן נפערו פערים חדשים. לא נעשו מספיק מאמצים לאכיפה, הסברה ובידודים ביישובים הערבים, והחקירות האפידמיולוגיות לא תאמו את המציאות המורכבת והצפיפות שסובלים ממנה ביישובים הערבים. לא נעשה טיפול נקודתי בפייק ניוז בציבור הערבי, וגם כשרופאים ואחיות ערבים עמדו ועדיין עומדים בחזית הטיפול בחולי קורונה בבתי חולים, אנשי מקצוע ערבים לא היו שותפים לתהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לטיפול בקורונה ביישובים שלנו, שלא לדבר על שקיפות. הרי לא ברור מהי ההשפעה של אנשי מקצוע מתחום בריאות הציבור על קבלת ההחלטות של צוות הטיפול בקורונה במשרד הבריאות ובמגן ישראל.

בגלל כל הסיבות האלה, המדינה צריכה להשקיע יותר בהנגשת החיסונים לאוכלוסייה הערבית - מערך הסברה ייעודי עם מסרים מותאמים שיוכלו להתחרות עם הפייק ניוז, הוספת מוקדי התחסנות - שכן יש מספר מועט יחסית של מוקדים כאלה קיים ביישובים הערבים, התאמת קריטריון הגיל ל-40, עזרה בהובלת אנשים מבוגרים ובעלי מוגבלויות למוקדי התחסנות וכו'. ומעל הכל - זו גם האחריות שלנו. באפליה כלפי החברה הערבית צריך להילחם כאילו אין קורונה, ובקורונה צריך להילחם כאילו אין אפליה. 

הכותבת היא מומחית לבריאות הציבור וחברה בצוותי המומחים של המשבר