האם נתניהו טעה כששינה את השיח הביטחוני?

כשאנחנו מדברים על "דמוקרטיה" במקום "ביטחון", ראש הממשלה מאבד את היתרון היחסי שלו

כנס בחירות של הליכוד / צילום: שלומי יוסף
כנס בחירות של הליכוד / צילום: שלומי יוסף

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו ינצח את הבחירות (כפי שמעידים הסקרים האחרונים), זה יהיה בזכות הכישרון הטקטי שלו, ולמרות טעות אסטרטגית שעשה.

יש לי שני דימויים לטעות האסטרטגית שעשה ועשויה להביא לסיום שלטונו: גול עצמי ו-ויתור על משחק בית לטובת משחק חוץ. כן, עולם הדימויים שלי קצת מוגבל.

בדרך כלל מערכת בחירות מוכרעת על נושא מרכזי אחד. טרור ב-1996. אוסלו ב-2003. ההתנתקות ב-2006 ולכאורה נתניהו ב-2019. למה לכאורה? כי גם כשזה נוגע לנתניהו, יש בסופו של דבר מרכיב אחד דומיננטי שקובע את הבחירה.

במשך שנים המרכיב הזה היה ״ביטחון״. נתניהו, שהגדיר את שליחותו כ"מגן ישראל", ניצח את מערכת הבחירות הראשונה שלו לא מעט בשל אירועי הטרור של סתיו 1996 ומאז ממשיך להעצים את החרדה של הישראלים כל הדרך לקלפי. "ביטחון" זה המגרש הביתי שלו. הוא אומר "איראן", "חמאס" או "חיזבאללה", והקבוצה שלו עולה בנחישות למגרש והקהל הביתי מעודד בהתלהבות. 

אלא שמאז 2015 הוא עושה טעות, שמגדירה אותו מחדש, ומסכנת את ניצחונו. הוא הזיז את הכדור מהמגרש הביתי לזירה חדשה, שבה יתרונו אינו מובטח. כלומר, למשחק חוץ.

הטעות מתחילה בכך שהפנה את חלק מהאש שלו מה"אויבים-מבחוץ" אל מי שהוא תופש כ"אויבים מבית" - ערביי ישראל ו"שמאלנים". זה התחיל באותו וידיאו ידוע - "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" והמשיך בניסיונות לדה-לגיטימציה של ה"שמאל".

צעדים אלה, שמצמצמים את מרחב המחיה הדמוקרטי, לא היו מקריים, אלא חלק ממהלך כולל. בנוסף להם ראינו חקיקה שבפועל מפלה בין אזרחים (החל בתיקון לחוק העמותות וכלה בחוק הלאום) וניסיונות לצמצם את השיח החופשי בתקשורת (פרשיות 2000 ו-4000). ובעתיד, על פי מה שמסתמן כחזון נתניהו, מדינה דו-לאומית שבה רק לחלק מהתושבים תהיה זכות הצבעה.

המהלך של חיזוק ה"יהודית" על חשבון ה"דמוקרטית" - הוא לכאורה המשך ישיר של המהלך של חיזוק הזהות היהודית של המדינה על חשבון הזהות הישראלית. אלא שכאן להערכתי נתניהו עשה צעד אחד יותר מדי.

יש לא מעט אנשי ימין מתון, שהיטו שכם במסע לשינוי זהותה של המדינה (יותר יהודית, פחות ישראלית) אבל הפנו לנתניהו עורף כשהתרחק מהדמוקרטיה, כפי שראו אותה ז׳בוטינסקי ובגין. האנשים האלה מוצאים לפי שעה בית ב"כחול לבן". חלקם כמועמדים לכנסת (למשל, משה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר) ומרביתם כבוחרים פוטנציאלים.

וזו בדיוק הטעות האסטרטגית. בשעה שבמגרש הביתי שלו נתניהו יכול לנצח עם הרכב משני, העלאת סוגיית ה"דמוקרטיה" לסדר היום, פירושה ויתור על משחק ביתי (ביטחון) לטובת משחק חוץ (דמוקרטיה). אני קצת מקצין את התמונה, הרי "ביטחון" היה ונשאר נושא מרכזי בשיח הציבורי, אלא שמשקלו היחסי ירד על רקע עליית סוגיית ה"דמוקרטיה".

מחקרים אקדמיים מראים שלמשקל היחסי של נושאי השיחה במערכת בחירות יש משקל משמעותי בקביעת התוצאות. מעבר לכך, נתניהו כבר שילם פעם אחת את המחיר על שינוי המשקל היחסי של נושאים בבחירות. כשהחשש מטרור פחת בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה ומשקלו במערכת הבחירות של 1999 ירד, עלתה חשיבותם של נושאים אזרחיים (הזקנה במסדרון) ונתניהו הפסיד את הבחירות.

כמה מנדטים הוא מפסיד עכשיו כתוצאה מהטעות האסטרטגית שעשה מאז 2015? בבחירות הקודמות הגוש שלו קיבל 67 מנדטים ונכון לעכשיו המספר עומד על קצת יותר מ-60. הירידה אינה מיוחסת לטעות שעשה, הן משום שמדובר בסך הכול בסקרים ועדיין לא ברור שבאמת יש ירידה (את זה נדע רק ב-10 באפריל) ואם יש ירידה, יש שלל הסברים אחרים (למשל, חקירות ראש הממשלה).

מעבר לכך, למרות הירידה בסקרים, מרבית הציבור מאמין שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. כנראה משום שהוא כבר הוכיח שהוא קמפיינר מחונן וטקטיקן בחירות מעולה. ואולי זה משום שנכון לעכשיו הקבוצה השנייה (כחול-לבן) עדיין לא עלתה על המגרש. קשה לנצח אם אתה לא משחק.

הכותב הוא אסטרטג פוליטי, לשעבר דיקן בית הספר למינהל עסקים בבינתחומי