כבר לא מפחדים מבינה מלאכותית

העולם השתנה מאז שהסרט יצא לבתי הקולנוע, והאפשרויות שהוא הציג כבר נשמעות פחות מאיימות

קיאנו ריבס בתפקיד ניאו בסרט "מטריקס" / צילום: באדיבות yes
קיאנו ריבס בתפקיד ניאו בסרט "מטריקס" / צילום: באדיבות yes

20 שנה מלאו לסרט "המטריקס", ויחסית לסרט בן 20, הוא מזדקן יפה. אופנת הניינטיז נמצאת בשיאו של קאמבק וטכנולוגיות של מציאות וירטואלית ובינה מלאכותית בעיקר מעולם לא היו רלוונטיות, כפי שהן היום. אבל למרות הרלוונטיות של הסרט למציאות של היום, בצפייה במטריקס ב-2019, מה שמפחיד באמת הוא לא שאמצא את עצמי לכודה במציאות וירטואלית בניגוד לרצוני, אלא שאשאר בחוץ.

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, היא משנה את היחס שלנו לעולם בשני מרחבים: מרחב העבודה ומרחב הטבע. מרחב העבודה מייצג את כל מה שהאדם יוצר, ומרחב הטבע - את כל מה שלא. כשהיא מונעת על ידי ההגיון הקפיטליסטי, הטכנולוגיה מפחיתה את התלות שלנו בטבע מצד אחד, ומצד שני, היא מגדילה את התלות שלנו בתוצרי העבודה - אותם אנו פוגשים כמוצרי צריכה וכשירותים. התהליכים הללו מעוררים חרדה, המלווה את התרבות המערבית לפחות מאז שהופיעו המכונות הראשונות. הפחד מפני השתלטות המכונות על המין האנושי, על הטבע ועל התודעה האנושית בא לידי ביטוי באמנות ובהגות חברתית שמרנית לאורך השנים, וממשיך להיות נושא מרכזי בהגות ובאמנות עד היום.

במבט אחורה, המטריקס הוא אולי הסרט שמציג את הפחד הזה באופן המזוקק ביותר מכולם, גם ב-2019. יוצרות הסרט, האחיות וצ'אוסקי, העמידו את הגיבור ניאו בפני בחירה בין הגלולה הכחולה לגלולה האדומה, שמייצגות במידה מסויימת את הבחירה בין בורות לבין חירות.

שני עשורים אחר כך, האפשרות שאם ניקח את הגלולה האדומה נגלה שהמין האנושי נשלט על ידי מכונות חכמות אולי עוד לא נראית ממשית, אבל קל לדמיין את הדרך לשם: המציאות הווירטואלית ממשיכה להתפתח וחברות הטכנולוגיה הגדולות משקיעות משאבים רבים בתחום. אבל הפיתוח המשמעותי ביותר בהקשר זה, הוא הבינה המלאכותית.

כיום, בינה מלאכותית היא כבר לא נחלת האקדמיה, מרוחקת מחיי היום יום, אלא נמצאת בכל מקום, החל ממנועי החיפוש והרשתות החברתיות, דרך שירותי רפואה ובנקאות ועד מדינות וצבאות. הדבר נכון במיוחד בישראל - 30% ממעברי הגבול במדינה ממוגנים באמצעות טכנולוגיה המבוססת על בינה מלאכותית. ישראל גם מדורגת כמדינה החמישית בעולם במספר הסטארט-אפים המפתחים טכנולוגיות בינה מלאכותית.

נכון, אנחנו עוד רחוקים ממכונה חכמה באמת, שיכולה לחתור תחת המין האנושי ולשעבד אותנו למטריקס; מחקר שפורסם בשבוע שעבר הראה ש-40% מהסטארט-אפים שמתהדרים בבאז וורד 'AI' באירופה, לא באמת מפתחים טכנולוגיה כזו. אבל ארצות הברית וסין מקדמות תוכניות לאומיות למחקר ופיתוח טכנולוגיות בינה מלאכותית בהשקעה של מיליארדים. אם ההשקעה הזו תביא לתוצאות הרצויות, מאוד יכול להיות שכבר בעוד מספר עשורים, הטכנולוגיה תאפשר ליצור עולם וירטואלי בו ניתן לחיות חיים שלמים, בלי לדעת בכלל מה קורה בחוץ - וטוב שכך.

אפילו ממשל טראמפ מתקשה להתכחש לכך שבעוד כמה עשורים המציאות תהפוך לגיהנום עלי אדמות, עם 40 מעלות בצל וגשם חומצי - תוצאות ההתחממות הגלובלית. באותו הדוח, שבו ממשל טראמפ הכיר בהתחממות הגלובלית, הוא גם קבע כי לא יהיה ניתן לעצור אותה. כדי לעצור את התהליך ולהפוך אותו, נדרשת שליטה בכלכלה ובתעשייה ברמה הגלובלית, שלא תתאפשר במבנים החברתיים והכלכליים הקיימים. ואל מול זה, הממשל האמריקאי תחת טראמפ נוקט מדיניות אקלים הכוללת בעיקר יציאה מאמנות אקלים ועידוד תעשייה מזהמת.

המדיניות הצינית וחוסר האפשרות לפעול משתקפות בייאוש כללי, שמוביל פעמים רבות להכחשה של העובדה כי אנו חיים בצל אסון. אך במציאות כזו, האפשרות לשבת בתוך מקרר בזמן שהתודעה שלנו תצא בבוקר לעבודה ותלך למכולת אולי תהיה שקרית - אבל היא תהיה פריבילגיה שיהיה קשה לשרוד בלעדיה.

לכן, בצפייה במטריקס, אני כבר לא מפחדת שהמכונות יכפו עליי חיים במציאות וירטואלית, אלא מכך שלא אהיה חלק ממנה. אם לא יהיה שינוי בשיטה הכלכלית, והמטריקס יהיה מוצר צריכה ככל יתר הפלטפורמות הטכנולוגיות, מי שלא יהיה בעל כוח קנייה גדול מספיק - יישאר בחוץ.

לא נצטרך להיאבק על הזכות להתעורר, אלא נעבוד למען הזכות לישון. בינתיים, המטריקס זמין לצפייה בנטפליקס, שבדיוק העלו את מחיר המנוי.