האנשים עם היד על השאלטר באמת. הכירו את ששת הצעירים שמנהלים את השכר במגזר הציבורי

מדינת ישראל היא המעסיק הגדול במשק. 685 אלף שכירים, לא כולל המשרתים בכוחות הביטחון, מקבלים שכר לפי הסכמים שהמדינה היא צד להם כמעסיק. 100 מיליארד שקל - זה הסכום השנתי שהמדינה משלמת עבור שכר והוצאות שכר של עובדיה. 78 מיליארד שקל נוספים לשנה מועברים בהתאם להסכמי שכר שעליהם חותמים הממונה על השכר באוצר, קובי בר-נתן, וסגניו. 

הסגנים האלה הם לא חותמת גומי, אלא האנשים שמנסחים את הסכמי השכר ועוקבים אחר ביצועם. הם האחראים למנוע טעויות שעלולות לעלות מיליארדים למשלם המסים, כמו זו שנעשתה ב-2006, כשניתנה תוספת שכר למשרתי הקבע בצה"ל מבלי שאיש יוודא שהיא לא תורחב גם למשרתים במשטרה ובשב"ס ולגימלאים. רק הטעות הזו תעלה למדינה 22 מיליארד שקל בשנים הקרובות.

טעויות כאלה הם רק אתגר אחד שעומד בפני הסגנים. בראיון ראשון ומיוחד ל"גלובס" הם מספרים על מודל שכר מעוות ואנכרוניסטי שמגדיל פערים לטובת עובדים וותיקים ומקפח את הצעירים; על הנהלות משרדים אדישות, שאין להן תמריץ להתמודד עם בעיות כוח אדם; על ההסתדרות שמגנה על הוועדים החזקים; על הנכונות של בתי הדין לעבודה לאשר שביתות ועיצומים, ואפילו על הקשיים שיוצרת המדיה החברתית. לצד הבעיות, מתגאים סגני הממונה על השכר בחשיבה אסטרטגית מחודשת באגף, ובשורה של הסכמי שכר שמטרתם לחולל שינויים ארגוניים לטובת הציבור.

מעבר לכך, יש לאגף השכר באוצר עוד הישג סמלי וחשוב ברמה הפרסונלית: הוא מהווה דוגמה יוצאת דופן לגיוון תעסוקתי שמייצג בצורה הולמת את החברה הישראלית. באיזה עוד גוף מרכזי כל-כך במשק אפשר למצוא הנהלה מצומצמת המורכבת מערבים, נשים ודתיים-לאומיים?

 כך מתחלקות הוצאות השכר במגזר הציבורי

זכות שביתה בכל מצב יוצרת עיוות

הפגישה שאנחנו עורכים מתקיימת ב-16 עיניים. לצדי יושבים בה חמישה סגנים בכירים - משה בכר, אתי גבאי-מורלי, מחמוד רחמן, אפי מלכין ודיאא אסדי, וכן בר-נתן עצמו והיועץ המשפטי לאגף, ארז אנצוויג. סגנית בכירה נוספת, אתי שגיא, לא לקחה חלק בראיון. למרות ריבוי המשתתפים, יש ביניהם תמימות דעים בנוגע לגורמים שבאמת צריכים להשפיע על חלוקת השכר בשירות המדינה.  

אנצוויג: "יש אוכלוסיות שיש להן שוק אלטרנטיבי אמיתי בחוץ, ויש אוכלוסיות שאין להן: רוב הסקטורים של המדינה מונופוליסטיים. אין מערכת חינוך ענקית בחוץ שמורים יכולים ללכת לעבוד בה. מהנדסים זה עולם אחר. בעולם של מקצועות חופשיים היד יותר על הדופק".

פרקליט ממוצע בשירות המדינה, לא כוכב, מקבל היום תנאי שכר שבשוק הפרטי הוא היה יכול לחלום עליהם.

מלכין: "מי שמייצג את המדינה מול אולמרט, לדוגמה, אמור להיות ברמה שלו".

אנצוויג: "בסוף אנחנו הולכים להליך בבית הדין עם פרקליט אחד, אולי שניים, מול עשרה עורכי דין שמביא הצד השני. אתה רוצה שאת האינטרס הציבורי ייצגו עורכי דין טובים".

אתם מדברים על האינטרס הציבורי וגודל השוק האלטרנטיבי, אבל בפועל השכר במגזר הציבורי מושפע מגודל השלטר וכוח הסחיטה.

אנצוויג: "אנחנו בדמוקרטיה ובעולם של זכות התארגנות וזכות שביתה, וזכות שביתה זו הפעלת כוח, ולכוח יש השפעה. זאת השיטה, מי שרוצה לשנות זאת צריך לתמוך בשיטה שנותנת פחות ביטוי לזכות ההתארגנות".

אבל יש עובדים שיכולים לשבות חודש ואיש לא ישים לב, ויש עובדים שמספיק שיאיימו וכל המדינה תעבור לדום. 

גבאי-מורלי: "לכן יש תפקיד לבתי הדין לעבודה. יש לעובד זכות להתארגן, ויש לו זכות לשבות, אבל יש גבול. יש מצבים שבהם הרגולטור הפעיל כוח או קבע קביעה, שבית המשפט פסק שהייתה חוקית ונעשתה באופן סביר וללא פגמים. בשלב הזה צריך להגיד 'פה כבר אין זכות שביתה', אחרת התוצאה היא שהעוגה מתחלקת בצורה פגומה ומעוותת. יש תחושה לפעמים ש...".

שיש לבתי הדין לעבודה יד קלה מדי על ההדק?

גבאי-מורלי: "אנחנו לא אומרים את זה. אנחנו רק רוצים שבתי הדין יעשו את עבודתם".

אם תשאלו ברחוב אם מגיעה תוספת שכר לעובדים הסוציאליים - תשעה מעשרה יגידו שכן. בניהול מו"מ, עד כמה אתם מושפעים מהתחושה שאתם עומדים מול עובדים חלשים שקופחו?

אנצוויג: "כל הקו של האגף הזה הוא של צמצום פערים".

אסדי: "אנחנו לא יכולים להזדהות עם מי שמנצל את הקבוצה החלשה כדי להשיג הישגים בשביל קבוצות אחרות".

מלכין: "אם אתה מנתח מה קובע את רמת השכר של כל מיני סקטורים, אז יש שלושה פרמטרים. הכי משמעותי הוא גודל הקבוצה: כשיש לך 120 אלף מורים, לא יעזור, היכולת לבצע איזשהו שידוד מערכות כשצריך - לא נגיד שהיא לא קיימת, אבל היא מאוד מורכבת. הפרמטר השני הוא אם אתה בארגון שבו הכסף הוא תקציבי, או שאתה ארגון שיש לו הכנסות משלו, שהוא מין משק סגור".

כמו רשות שדות התעופה?

מלכין: "כמו רש"ת או חברת החשמל, אז יותר קל לנו. זה כסף של הגוף, וכשבא המנכ"ל ואומר 'אני רוצה לתת', זה אחרת לגמרי. הפרמטר השלישי הוא באמת הכוח הארגוני. עם זאת, גם במונופולים המדינה לא מוכנה לקבל הכל, אלא יוזמת ויוזמת עד שמגיעים לסיכום עם העובדים. קח את חברת החשמל: אמרו להם במשך שנים 'בסוף נלך לייצור פרטי', עד שבסוף הגיעו להסכם. הנמלים? בנו שניים. רשות השידור? המדינה השתוללה וסגרה אותם. בוחני הנהיגה? המדינה אמרה 'נמאס לי, אני מוציאה למיקור חוץ'. הוועדים מבינים שאם הם לא ייתנו שירות סביר - למדינה יהיה קל יותר מולם".

 אתם מרגישים שאתם מספיק חזקים מול ההסתדרות והוועדים?

בכר: "יש מה לשפר באיזונים והבלמים במגזר הציבורי".

מלכין: "תשאל את אבי ניסנקורן עם מי יותר קל לו - עם המעסיקים הפרטיים או איתנו".

למיטב זכרונכם, קרה מקרה אחד בכל שירות המדינה שעובד נניח הפסיק להגיע לעבודה, בלי סיבה מוצדקת - ופוטר?

מלכין: "בסוף הקושי העיקרי בלפטר הוא להסתכל לבן אדם בעיניים ולהגיד לו 'לך'. חוץ מזה, מנכ"לי המשרדים הם מינוי אישי של השר, ושר התחבורה, נגיד, יודע שהוא יימדד על המצב בכבישים. נושאי כוח אדם הם לא בראש סדר העדיפויות".

ואז המנכ"ל אומר לעצמו "למה אני צריך להתעסק בזה?".

גבאי-מורלי: "כי זה התפקיד שלך! אתה מנהל בשירות הציבורי".

 הנהלות המשרדים מדווחות לכם על עובדים שנוקטים עיצומים כדי שתנכו משכרם?

אנצוויג: "לא מספיק".

אי אפשר להגיד "מעכשיו אין קביעות" 

למרות הביקורת, לסגנים חשוב לומר שהפערים במגזר הציבורי קטנים מאשר בפרטי. "בפלאפון גיל שרון לקח עשרה מיליון שקל ושלח את המוקדנים הביתה כשהתחילה תחרות", אומר מלכין, "ניר גלעד ניהל חברת אחזקות של עשרה אנשים ומשך שכר בעשרות מיליונים. על מה? בדרך כלל במגזר הציבורי אנחנו במקום הרבה יותר טוב. כמה אנשים בו מרוויחים מעל 35 אלף ברוטו? 20 אלף מתוך 700 אלף. בקושי 3%" (רובם הגדול רופאים, ע"ב).

בהסכם המסגרת עם עובדי המגזר הציבורי נתתם תוספת שכר של כמעט 8%, בתקופה שאין בה בכלל אינפלציה. מה ההיגיון בכך?

אנצוויג: "השכר במשק עולה למרות המדד האפסי. יש צמיחה שמשפיעה על רמת השכר".

רחמן: "בהסכם הזה יש בפעם הראשונה תוספת שכר שווה בשקלים, ולא רק באחוזים, שמביאה לצמצום פערים. הצלחנו לשנות את השיטה הקודמת, שנתנה יותר לוותיקים, למשהו שהוא יותר לטובת הצעירים".

מה הציבור מקבל בתמורה לתוספות השכר שאתם נותנים?

אסדי: "אתן כדוגמה את ההסכם שעשינו עם המצילים. מה הקשר בין אגף השכר להארכת עונת הרחצה? מנקודת המבט שלי, האינטרס בהסכם שכר הוא לשלם כמה שפחות, נכון, אבל זו גם הזדמנות לטפל בצורכי האזרחים. הייתה דרישה להאריך את עונת הרחצה, אז שמנו את זה כחלק מהדרישות. יש בעיית היענות של מצילים בשיא העונה, יש טענות על כושר גופני לקוי - גם זה נכנס להסכם. אנחנו מסתכלים לא רק בפריזמה של העלות, אלא גם על מה שהשגנו לציבור".

מלכין: "אנחנו רוצים שעל כל שקל שניתן האזרח יקבל עוד משהו. שיפור שירות, הארכת שעות פעילות".

בר-נתן: "אתה לא יכול לבוא ולהגיד ביום אחד 'אין יותר קביעות' או 'הפסקתי את זחילת השכר האוטומטית'. אתה כן יכול לשנות התנהגות".

רק שלכל שקל שתיתנו צמודים עובדים שלא קשורים לגוף שחתם על ההסכם, ויקבלו את התוספת מבלי לתת כלום. כמו השוטרים והסוהרים שצמודים לאנשי הקבע.

בכר: "אין ספק שיש הרבה מה לשפר בעולם ההצמדות".

בר-נתן: "האם הכסף הזה (שהובטח לשוטרים ולסוהרים) תרם משהו? שיפר את תחושת הביטחון? התשובה היא לא".

זה נכון שעובדי מדינה הם חלק מעמוד השדרה של מעמד הביניים הישראלי. בגלל זה מצפים מכם לפעול יותר לשילוב מגזרים.

בר-נתן: קודם כל, האגף שלנו מצטיין במגוון תעסוקתי. בהנהלה הבכירה יש שתי נשים, שני ערבים, חרדי...

ח"כ משה גפני טוען שגברים חרדים לא מקבלים עבודה ומופלים לרעה.

מלכין: "לחלק גדול מהם פשוט אין את הכישורים הנחוצים. כדי לקבל משרה אתה צריך לעבור מכרז ולעמוד בתנאי סף". 

אנצוויג: "שילוב של חרדים לא כל-כך בא לידי ביטוי בהסכמי שכר, כי החסמים הם בעיקר השכלה והכשרה, שבטיפול נציבות שירות המדינה. לעומת זאת, בכל הנוגע לשילוב בין הורות לעבודה - השירות הציבורי הוא מודל לחיקוי בשוק הפרטי". 

בעידן הווטסאפ כולם יודעים מי קיבל מה

עם כל הכבוד להסתדרות, הסגנים מדברים גם על מציאות שבה, בזכות ווטסאפ ופייסבוק, העובדים דומיננטיים יותר בסכסוכי עבודה. "היום הכל הרבה יותר שקוף", אומר מלכין, "קשה לסגור דברים כי כולם יודעים בכל רגע נתון מי קיבל מה". "הם מעודכנים בזמן אמת במה שקורה בחדרי המשא-ומתן, וכותבים לנציגים 'תגידו ככה ותגידו ככה'", אומרים רחמן ואנצוויג "במשבר המתמחים סימסו מתוך בית הדין - והמתמחים נטשו את בתי החולים".

יש גם יתרונות למצב הזה?

רחמן: "הלחץ והמעורבות יכולים גם לגרום לכך שיתמקדו בדברים שונים מהתהליכים המסורתיים של תוספת אחוזית, שמיטיבה עם הוותיקים על חשבון הצעירים".

נשמע שאתם די לבד במערכה. החקיקה לא עוזרת, גם לא הנהלות משרדי הממשלה, ההסתדרות בטח שלא, שר האוצר - לא מדברים עליו בכלל. 

בר-נתן: "זה האתגר הגדול. מצד שני קח כלכלן צעיר שעשה הסכמים עם הרופאים, עם המורים, עם השלטון המקומי - איזה סיפוק יש לאחד כזה שהוא יודע שהוא עשה שינוי מאקרו שמשפיע על כך אזרח ואזרח".

גבאי-מורלי: "בראיון הזה עולים הצדדים היותר אפלים, או הפחות מוצלחים. אני חושבת שיש פה אנשים עם ידע מטאורי בתחום השכר, שמאפשר לייצר קסמים. כשאתה יודע לשים את הכסף במקום הנכון, במודלים נכונים, אתה יכול לעשות שינוי אמיתי. כל הסכמון שמישהו עושה פה, או הסכם רציני, בסוף משפר את השירות לאזרח. והדברים האלה קורים". 

מה אומרים הממונים על השכר?

מחמוד רחמן: "נבדוק אם מיליארד השקלים שנתנו לרופאים הצדיקו את עצמם"

"החקיקה ביחסי עבודה אצלנו היא משנות ה-50. החוק הכי מעודכן זה חוק גיל פרישה מ-2004 והוא כבר לא מתאים ודורש רביזיה", כך אומר מחמוד רחמן, סגן בכיר לממונה על השכר והסכמי עבודה, תכנון ואסטרטגיה. רחמן טוען כי "צריך לבחון ולהתאים גם את החוקים האחרים לשוק העבודה החדש. אנחנו מאמינים בעבודה המאורגנת, אבל העולם נע לכיוון מסויים ביישוב סכסוכי עבודה, וישראל עדיין בשנות ה-50. למשל, חוות דעת של השופט בדימוס ריבלין שהגבילה את היכולת של בית הדין לכנס את הצדדים לעוד ניסיון של משא-ומתן והידברות, לפני שהולכים לצעדים ארגוניים"

 מחמוד רחמן / רפי קוץ

רחמן אומר כי "האגף שלנו, עם כל האתגרים שעומדים בפנינו ועם כל הדברים שעלו פה לשולחן, עושה התארגנות מחדש. אנחנו עובדים על חיזוק האגף. זה התחיל בתקופה של ערן (ערן יעקב, כיום מנהל רשות המסים), אז התחלנו תהליך אסטרטגי שבו נקבע חזון, ואנחנו עכשיו בתהליך מתמשך של לקבוע תוכנית אסטרט".

הכל יפה, אבל לאן אתם חותרים בסוף? אך נדע אם הצלחתם?
"אנחנו הולכים לבדוק את הסכמי העבודה שלנו. הסכם צריך לבדוק את עצמו כל הזמן, ויש היום מודל בדיקת אפקטיביות של הסכמים - ואחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם היום זה לבדוק האם המענקים שנתנו - מעל מיליארד שקל לרופאים, או במאות מיליוני שקלים, האם זה מנגנון שעבד".

זאת נקודה חשובה, כי אצל הרופאים יש תחרות. יש להם רפואה פרטית שאתם מתמודדים איתה.
"לא, אנחנו רוצים לבדוק אם משתמשים בשכר או בהסכמי עבודה, ככלי לביצוע שינויים, לפיתרון בעיות, וכדומה. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כל הזמן, לבדוק אם זה עובד או לא".

אז איך תדעו אם מיליארד השקלים שנתתם לרופאים הצדיקו את עצמם?
"שביעות רצון, שילוב של סקרים, זמן המתנה לתורים. כל זה מנתונים שיש לנו במערכת". 

אתי גבאי-מורלי: "ההסתדרות צריכה להחליט שהיא לא הולכת רק עם הוועדים החזקים"

אתי גבאי-מורלי, סגנית בכירה לממונה על השכר משרדי ממשלה ומאקרו, סבורה שבשנים האחרונות הצליחו הסכמי שכר חדשים להפחית ביורקרטיה ולשפר משמעותית את רמת השירות שהאזרח מקבל במקומות כמו מנהל האוכלוסין במשרד הפנים ובסניפי משרד הרישוי. היא מקווה שבעתיד השיפור הזה יקרה גם ברשות המסים.

 אתי גבאי-מורלי / רפי קוץ

יחד עם זאת, גבאי-מורלי אינה מסתירה את הביקורת שיש לה על השותפים-יריבים של אגף השכר, ובעיקר ההסתדרות. "יש כאן אגף שיש לו עוד כמה שחקנים שצריכים לעלות איתנו על הסיפון הזה. הראשון הוא אבי ניסנקורן (הראיון נערך לפני שניסנקורן עבר לכחול-לבן - ע"ב), שצריך היה לדעת את סדרי העדיפויות שלו, ולהחליט איתנו לאן אנחנו הולכים, בהסכמי המסגרת. לעשות משהו שהוא נכון, גם לעובדים, וגם לאזרחים. אני חושבת שבסוף זה היה גם האינטרס שלו. יש לנו את ההנהלות שבמשרדי הממשלה, והנהלות גם בגופים אחרים שצריכים גם להבין שיש להם חלק ואחריות בלהביא את כל השירות הציבורי. יש את בתי הדין שצריכים לעזור לנו, ואני מאמינה שהם יעשו את זה, ועושים את זה, ושזה יעזור לנו למקסם את היכולת שלנו לחלק את הכסף נכון.

מה בעצם קיווית שניסנקורן יעשה?
"להחליט שהוא לא הולך רק עם הוועדים החזקים. לדעת לתעדף את הדברים".

ארז אנצוויג: "הסכמים אגרסיביים מדי עם העובדים יוצרים חוסר יציבות"

"קביעות זו לא המצאה ישראלית. היא מאפיינת את המגזר הציבורי במדינות דמוקרטיות ומערביות, ויש מדינות שהקביעות בהן היא יותר נוקשה", כך אומר ארז אנצוויג, היועץ המשפטי לאגף השכר והסכמי עבודה. מבחינת אנצוויג, "יש לקביעות ערך כי אתה רוצה פקידות שיהיה לה עמוד שדרה. הוא גם נועד למנוע פוליטיזציה במובן הרחב מפני שהתפיסה היא שיש שירות ציבורי שהוא ממלכתי, וקביעות היא חלק מזה. האיזון הנכון הוא שהקביעות לא תוביל למצב שבו השירות ייפגע".

 ארז אנצוויג / רפי קוץ

מה ההיגיון במודל השכר של שירות המדינה שמעניק העלאת שכר אוטומטית עם הוותק?
"מודל השכר נבנה בעולם של פנסיה תקציבית. של שכר אחרון, ועדת פרישה ומענק יובל, של תפיסה שאמרה ‘תתמיד - והפירות יגיעו בסוף’. כדי להגיע לפנסיה תקציבית צריך לעבוד עשר שנים כדי להיות בכלל זכאי לקבל אותה. יש צורך בהתאמת המבנה הזה לעולם המודרני של פנסיה צוברת, שבו יש יתרון מובהק בכך שהכסף יינתן בגיל צעיר כי הוא יניב פנסיה יותר גבוהה. אנחנו כבר עושים את זה. יש לנו שורה של הסכמים שבהם ניסינו להביא למודל אחר שהשיפוע של התוספת יהיה יותר מתון - וזה גם יאפשר לדור ה-Y שבאים לכמה שנים - שיהיה להם שכר סביר והולם ולא יגידו להם ‘עוד 20 שנה’. כי עוד 20 שנה ספק אם הם יהיו פה".

כשאתם מנסים לקדם תוספות שכר דיפרנציאליות כדי לעזור לעובדים בעלי השכר הנמוך, אתם מגלים שההתנגדות הכי גדולה מגיעה מההסתדרות והוועדים?
"אנחנו בדמוקרטיה ובעולם של זכות התארגנות וזכות שביתה. זכות שביתה זה הפעלת כוח, ולכוח יש השפעה. זאת השיטה. מאוד קשה לארגון עובדים להסכים לתוספות שכר דיפרנציאליות. אי אפשר לזלזל בזה. הרבה יותר קל להסתכל מנקודת המבט שלנו, וכשצריך בסופו של דבר לייצג קבוצה ולהסביר לה שחלק קיבלו יותר וחלק קיבלו פחות, זה לא פשוט. אז אנחנו מנסים ליצור תמריצים שבסוף כולם ייהנו מהם, אבל יהיו כאלה שייהנו יותר, במקומות הנכונים - אם זה עובדים בשכר יותר נמוך, או אם זה באוכלוסיות שהם במקצוע במצוקה, וליצור איזה שהוא תמהיל שבסוף יהיה סביר. כי בסוף אנחנו צריכים יציבות מסוימת במערכת. הסכמים אגרסיביים מדי יוצרים אחר כך חוסר יציבות, וזה לא טוב לאף אחד". 

משה בכר: "מה יש היום לצה"ל להציע למ"פ מצטיין בן 27? פנסיה בגיל 42?"

"יש הרבה מה לשפר בגוף כמו צה"ל שמוציא הרבה מאוד כסף על המשאב האנושי. אם תסתכל איך הוא מוציא את הכסף הזה, אז אחוז מאוד גבוה מהכסף הולך לאנשים שבכלל לא פעילים אלא כבר פרשו לפנסיה תקציבית - וזה הולך להימשך בעולם של פנסיית גישור", כך אומר משה בכר, סגן בכיר לממונה על השכר והסכמי עבודה בתחומי חינוך, ביטחון וחוץ.

 משה בכר/ רפי קוץ

לטענת בכר, אין לצה"ל שום דבר שיתמרץ אנשים טובים להישאר. "מה בעצם צה"ל מציע לאנשים שיש לו אתגר לשמר אותם? בשוק המודרני זה הרבה פחות מדבר אליהם שתהיה להם פנסיה תקציבית. מ"פ בן 27 שצה"ל רוצה לשמר אותו, מ"פ הכי מצטיין שרוצים שהוא יהיה מג"ד, מה הוא מציע לו? אתה תקבל היום שכר איקס וכשתגיע לגיל 42 תהיה לך פנסיית גישור. בנאדם בן 27 - זה לא מדבר אליו בכלל. אם הוא בנאדם מצטיין ומאמין בעצמו, הוא יודע שהוא יסתדר בלי הפנסיה הזאת. הוא לא צריך הבטחת הכנסה בגיל 42. בגלל שחלק גדול מהתמריצים נעולים בפנסיה - קשה לצבא לגייס גם אנשים מבחוץ. נניח לקחת מישהו מגוגל בן 35 לחמש שנים שלא יספיק לצבור כלום - זה לא רלבנטי. באותו כסף הצבא היה יכול להשיג תוצאות הרבה יותר טובות אם התמריצים היו בנויים אחרת".

איזה עוד מגזר נמצא בסיטואציה של תימרוץ לא נכון?
"אותו דבר עם המורים. כשאתה מסתכל על ממוצע השכר, אז ביחס ל-OECD אנחנו לא במצב רע, אבל כשאתה בוחן מה עומד מאחורי הממוצע אתה מגלה שפערי השכר בין מורה מתחיל למורה הכי ותיק, הם מהגבוהים בעולם המערבי. היסטורית זה היה בנוי על זה שיש מקום עבודה אחד, וזה לא משנה איזה שכר אתה מתחיל, זה משנה איך אתה מסיים. אבל אנחנו כבר לא בעולם כזה, ואתה רוצה להיות אטרקטיבי בתחילת הקריירה. לכן בהסכם האחרון שחתמנו עם ארגון המורים הכסף הלך במובהק למורים המתחילים ולא לוותיקים". 

אפי מלכין: "הגבלת רפואה פרטית? אם מישהו מוכר ומישהו קונה - תהיה עסקה"

לרופאים במדינת ישראל יש המון כוח כשהם מאיימים לשבות, והשכר שלהם עולה בקצב של 8% לשנה וכבר היום 99% משיאני השכר במגזר הציבורי הם רופאים. האם יכול להיות שהממונים על השכר איבדו שליטה בתוספות השכר שחילקו? לטענו של אפי מלכין, סגן בכיר לממונה על השכר, "אם פעם היית מסתכל על רשימת השיאנים, היו שם כל מיני נהגים. עצם זה שבראש הרשימה נמצאים היום מנהל מחלקה בבית חולים, קרדיולוג ראשי - זה כבר מהלך שמבחינתנו הוא נכון".

"בנוסף", הוא טוען, "הסיפור של הגבלת הרפואה הפרטית הוא מאוד מורכב, בעיקר כי אנחנו ככלכלנים יודעים שבכל המקומות שבהם יש מישהו שרוצה לקנות ומישהו שרוצה למכור - בסוף יש עסקה. בברה"מ זה הוביל לשוק שחור. אם אתה רוצה להיות מנותח אצל מישהו ספציפי - היכולת שלך להגביל את זה היא מאוד מאתגרת".

הוא נותן כדוגמה את בית החולים הדסה. "תראה מה קרה שם, איך השר"פ השתולל שם. רופאים קיבלו בשר"פ על חשבון השעות של בית החולים, עשו לביתם והגיעו להכנסות מטורפות - תראה מה הפיקוח עשה שם". 

דיאא אסדי: "חושבים שהמגזר הציבורי משלם שכר נמוך מהפרטי. ההיפך הוא הנכון"

"המגזר הציבורי מציע היום תנאי שכר טובים יותר מאשר השוק הפרטי, בעיקר עבור עובדים בעלי השכלה כללית או חסרי השכלה", כך אומר דיאא אסדי, סגן בכיר לממונה על השכר.

 דיאא אסדי/ רפי קוץ

האם השכר במגזר הציבורי סביר בעיניך?
"השאלה על איזה קבוצה אתה מסתכל. אם מסתכלים על קבוצות של השכלה כללית או היעדר השכלה - השכר יותר טוב מהפרטי. קח עובדי תברואה בשלטון המקומי, מה האלטרנטיבה שלהם? להיות עובדי קבלן במקרה הטוב. השכר פלוס המעטפת הרבה יותר גבוהים. מחזקים את הדימוי כאילו אנחנו משלמים שכר נמוך, אבל בפועל אנחנו לא משלמים שכר נמוך".

אסדי טוען כי "ככל שההתמחות של העובדים היא יותר ספציפית, כך נוצרות קבוצות שיש לנו בעיה איתן. כמו המהנדסים, לדוגמה. אבל במאסה, כשאנחנו משווים 80% מהעובדים - המגזר הציבורי משלם היום יותר מהפרטי".