דרום אמריקה בסטיישן: בלי אינטרנט, בלי מים זורמים ובלי מקרר למשך 72 שעות

72 שעות בלי חשמל, אבל סוף–סוף אפשר לשבת לשיחה ודרינק עם זוג בני גילנו. אוי כמה אנחנו מתגעגעים לחברים בארץ. רק עכשיו הבנו • דרום אמריקה בסטיישן, שבוע 7

משפחת עמית /  צילום פרטי
משפחת עמית / צילום פרטי

טיסה מספר אפס אפס שבע יצאה לדרך. היעד היה פוקון, תחנת חובה ב"שביל החומוס" הישראלי בדרום אמריקה, וההמלצה ב"עפתי" (אתר החובה למוצ’ילר הישראלי הממוצע, כאילו שאנחנו הממוצע) הייתה לקחת את הזמן בבירת האטרקציות של דרום אמריקה. אטרקציות זה ממש אנחנו, אז לקחנו. ועוד איך לקחנו.

ב-Airbnb מצאנו את בית החלומות שלעולם לא יהיה לנו בארץ הקודש, בעיקר כי הגברת הראשונה לא מוכנה לעזוב את העיר עבור אף אחד. אומנם אנחנו שניים תמיד, אבל ניצלתי רגע של חולשה מצידה ומצאתי אלוהים אחד: אחוזה כפרית + נחל + חצר בגודל של פארק הירקון, במחיר של חדרון לפי שעה בבוגרשוב. ואל תשאלו איך אני יודע.

אחרי שעתיים וחצי של טיסה, שמונה שעות של נסיעה, ועוד שעה של חיפוש לילי מהמם אחר הבית הנעלם, נחתנו בשעריו בחצות וחצי. פרנסיסקה וגונזלו, היא צלמת והוא מוזיקאי, זוג ארטיסטים משגעים, לא נתנו לשעה המאוחרת למנוע מאיתנו להפוך לחברים תוך דקותיים. ככה זה כשאתה מדבר רק "ילדית" חודש וחצי. כל מבוגר מלמיליאן.

היה שם כל מה שרק אפשר לבקש: טרמפולינה (מפולינה בשפת הרביעית), בריכה קטנה (שכשוכית בשפת הראשונה), מנגל (על האש בשפת הגבר היחיד), מטבח לתפארת האפייה המעולה (של הגברת הראשונה) וחדר שינה עם חלון ענק ומיטה עוד יותר ענקית, שרק נועדה להשלים חוסרים משישה שבועות של חוסר פרטיות. הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

עלאק מנוחה. בעשר בבוקר השנייה הכריזה שמספיק כבר עם כל הבטלה הזאת: היום לומדים. "אני בפיגור של 60 עמודים במספרים בתחום הרבבה", היא נלחצה, והגברת הראשונה הפכה תוך שנייה למורה עדי. חמישה קילו של חוברות שסחבנו איתנו מהארץ נשלפו ובית החלומות הפך לחלום הרטוב של נפתלי בנט. הדתה זה לוח הכפל בגימטריה.

בחמש בערב, אחרי יום לימודים ארוך, הדלקנו מדורה בחצר. גונזלו פרט על הגיטרה שיר של ויקטור חארה, הפייסל עבר מיד ליד, גם היין, והילדות שיחקו ביער הסמוך עם חולייטה ואמיליאנה - הבנות החמודות של הארטיסטים. ניצלנו את המג’יק וניהלנו שיחה של מבוגרים: על הורות חוצת גבולות, על זוגיות, על פוליטיקה ועל החיים עצמם. אוי כמה אנחנו מתגעגעים לחברים בארץ. רק עכשיו הבנו.

אוכלים בחשיכה / צילום פרטי
 אוכלים בחשיכה / צילום פרטי

בחמש בבוקר הטלפון רטט. ווטסאפ-וידיאו לשנייה מהחברה בארץ ששכחה כנראה שאנחנו בחמש שעות דיליי. אין כמו להתעורר לזה בהאנגאובר. "תמותי", חשבתי אבל מיהרתי אל החדר של הבנות בחשיכה רק כדי לגלות שיש הפסקת חשמל. הפסקה זו מילה יפה. שלושה ימים לא היה חשמל בעיר עם ההפסקה. ככה זה כשמפריטים את חברת החשמל.

את ארוחת הערב העברנו לאור נרות. את המקלחות עשינו מבאקט כמו בהודו. 72 שעות חיינו כך, נהנים מכל רגע: בלי אינטרנט, בלי טלפונים, בלי מים זורמים (המשאבות עובדות על חשמל), בלי מקרר ובלי תנור. כמו המבוצ’ז (הנייטיבז הצ’יליאנים), חיינו בפשטות - מתרגלים ניו אייג’ בגרסת המאה ה-10.

אחרי עשרה ימים החלטנו להאריך. חברים יש רק בפוקון. ככה זה כשיש שניים, זה נותן לי ת’כוח להתגבר גם על מאה מכות. בערב האחרון, רגע לפני שארזנו והמשכנו, מבושמים משלושה בקבוקי יין ומרוגשים מלחם הקופים שהגברת הראשונה אפתה, נשבענו שעוד ניפגש. בישראל, בצ’ילה, בגלגול הנוכחי או בזה שאחריו, אנחנו ניפגש. "ימות העולם, אנחנו ניפגש!", אמרתי לפרן וגונזו, כשעלינו לוואן בדרך ליעד הבא, יודע בלב, שאני משקר. אולי. 

עם פרנסיסקה וגונזלו / צילום פרטי
 עם פרנסיסקה וגונזלו / צילום פרטי

דברים לדעת

רפטינג משפחתי על נהר הטרנקורה. תשכחו מכל מה שידעתם על רפטינג: מדובר בחוויה יוצאת דופן. המים קפואים, האשדים מפחידים, והמדריכה הצ’יליאנית עברה כנראה קורס מ"כיות לפי הפקודות שירתה עלינו. כשסיימנו כעבור שלוש שעות מפרכות, הבנות ביקשו רק דבר אחד: עוד פעם.

ג'אומטריקס. 17 בריכות מים חמים פזורות לאורך קניון צר שבו זורמים מי שלגים. האמיצים קופצים בין הבריכות החמות למפלי המים הקפואים. לא העזתי.

עדי והבנות / צילום פרטי
 עדי והבנות / צילום פרטי

המדד השבועי

שעות בלי חשמל: 72 שעות + הפסקות נוספות לכמה שעות כל אחת בהמשך השבוע

ספרי לימוד: לפחות חמישה קילו של חוברות ומחברות

טמפ' בפוקון: 7 מעלות בלילה, 28 ביום. בלי לחות בכלל

זמן מסכים משוער ביום: כשעה גג

זמן טבע ביום: 6-5 שעות לפחות

זמן בישולים ביום: 3-2 שעות מדי יום

ריצה: פעמיים-שלוש בשבוע

המשפחה: ההורים: אבי ועדי ילדות: עומר (11), עידן (9), אופיר (5), נועם (שנה וחצי)