"מי-טו סיים את עבודתו. אנחנו לא רוצים לקרבן נשים, אלא להעצים אותן"

מיכל אקרמן עברה הטרדה מינית, אבל לא תשמעו ממנה מילה עליה, כי היא חושבת שקמפיין MeToo# מיצה את עצמו מזמן. זאת הסיבה שכשכתבה את התסריט של "סדקים", שעוסק בהטרדות מיניות ועולה על האקרנים השבוע, בכיכובם של שמואל וילוז’ני וצופית גרנט - אקרמן נמנעה במכוון מלשים את הזרקור על קורבן ההטרדה, והתמקדה במטריד ובסערה הנפשית שבה הוא נמצא, באשתו שנקלעת לסיטואציה בלתי אפשרית ובמערכת היחסים שלהם שחוטפת מכה אנושה ומשנה פאזה. לשיטתה, סרטים על "סיפורה של מוטרדת" - שמישהו אחר יעשה.

העלילה מתחילה - כמו ברבים מהתלונות על הטרדה מינית ששמענו בשנתיים האחרונות - בפצצה עם נשורת רדיואקטיבית רגשית. ביום שבו אמור איש אקדמיה ומדען בכיר לקבל פרס יוקרתי על עבודתו, הוא נקרא לחקירה במשטרה בעקבות תלונה שהגישה נגדו דוקטורנטית שעבדה תחתיו ומאשימה אותו בכפייה מינית. הוא מתעמת איתה, מכחיש בהתחלה, וכשמוצגות בפניו ראיות חותכות למעשיו, ואחרי התייעצות עם עו"ד, הוא מודה שניהל איתה קשר רומנטי. מרגע זה עולמו מתפורר והוא נכנס לחשבון נפש נוקב מול אשתו שמתלווה אליו ותומכת בו.

"הסרט שלי הוא לא על מוטרדת מינית", אומרת אקרמן בנחרצות, כשאני מנסה לדובב אותה לחלוק את הסיפור האישי שלה והיא מתעקשת לא להיכנס אליו, ומסבירה שלא מדובר בבושה, אלא בהחלטה מושכלת. "MeToo# סיים את עבודתו ולכן אין ערך לסיפור שלי. הקמפיין הזה קם כדי להראות שיש הרבה הטרדות מיניות ומכאן כל סיפור של הטרדה מקטין את האישה למקום של קורבן וזה נזק. אנחנו לא רוצים לקרבן נשים, אלא להעצים אותן. אני באה למנוע את התופעה.

"הפמיניסטיות טוענות שהטרדות מיניות נובעות משליטה של גברים בנשים, ואני טוענת שהן נובעות מבעיה במסרים ובבקשות. צד אחד מעביר מסר שהצד השני לא מבין וכשאין בירור ביניהם בהתחלה, יש קצר. אני מטילה את האחריות על שני הצדדים, להוציא קטינים ומקרי תקיפה מינית חמורים".

כשאישה מוטרדת מינית על-ידי המנהל שלה, היא במידה מסוימת כמו קטין חסר ישע, בעיקר כשמדובר בנשים שזקוקות לפרנסה ופוחדות לאבד אותה. אין לך חמלה עליהן?

"להשוות אישה לקטין, זה מקטין ומבזה. יש כאן שתי אפשרויות: אישה שתגיד, בחוקים האלה ובסביבת העבודה הזאת אני לא מוכנה להיות יותר והיא תתלונן, תתפטר ותמצא עבודה אחרת - ומוצאים עבודה אחרת, כי גם אני ניקיתי בתים כשהייתי צריכה להתפרנס. ויש מישהי שתגיד, אני יכולה להיות אדריכלית ורק במשרד הזה מכל המשרדים בעולם ואין לי ברירה אלא להיענות לבוס ומקסימום אתבע אותו. באת למקום עבודה ולא טוב לך? תנקי בתים, תעבדי בבייביסיטר, תבחרי. זה המסר".

 מתוך "סדקים" / צילום: תומר אסייג באדיבות סרטי יונייטד

"תמיד כתבתי לעצמי"

אקרמן יודעת דבר או שניים על לעשות בחירות בחיים, כמי שהתחילה את חייה כבנקאית והפכה לתסריטאית ויזמית תרבות. היא הייתה ילדה דיסלקטית שגדלה בתל אביב, לא הבינה על מה מדברים בכיתה, וסבלה מציונים אומללים ומחוסר ביטחון ביכולת שלה ללמוד. אחרי השחרור מהצבא חרקה שיניים, השלימה בגרויות בהצלחה ונרשמה ללימודי מנהל עסקים, כי לא היה לה מושג מה היא רוצה מעצמה, סיימה את התואר בהצטיינות ונבחרה למסלול הכשרה לניהול בבנק לאומי. "העבודה בבנק לא עניינה אותי בכלל. בעצם, אף אחד שם לא אהב את העבודה, ובכל זאת התקדמתי מהר מאוד עד לתפקיד ניהול עם הרשאת חתימה", היא מספרת. "הייתי שם חמש שנים. עכשיו תשאלי, אם לא נהנית למה נשארת? כי אהבתי להתבונן באחרים, להשקיף עליהם מהצד.

"כשנולד הילד השני הודעתי שאני עוזבת. הרגשתי לא שייכת, שאין לי חופש יצירה שהייתי זקוקה לו. נרשמתי לכל מיני קורסים כדי למצוא כיוון - גישור, פנג שווי, לימודי משחק, וכדי להתפרנס עשיתי כל מיני יזמויות, ניקיתי בתים של קבלנים לפני מסירה לדיירים, קניתי סחורה מהשוק ומכרתי אותה, פתחתי בייביסיטר לילדים חולים מהרגע להרגע לאימהות עובדות שלא יכולות להיעדר מהעבודה".

ואז גם התחלת לכתוב.

"תמיד כתבתי לעצמי, אבל הייתי כל-כך חסרת ביטחון, אז אחד הקורסים שלקחתי היה כתיבה דרמטית אצל גורן אגמון ואבישי מילשטיין. קראתי לבד מחזות, ניתחתי אותם, בדקתי את הציר הדרמטי, את הפעולות, ואז הגשתי מחזה לפסטיבל ‘פותחים מסך’ והתקבלתי. במכתב התשובה שלהם היה כתוב, את דיסלקטית, נכון? אבל החומר טוב מאוד".

המחזה היה הגרעין של "סדקים" והבסיס לפעילות האמנותית-עסקית שאת מנהלת.

"זה היה מחזה בשם ‘גבול’ על אישה שבעלה הואשם בהטרדה מינית. הוא הוצג בפסטיבל, ולבית ליסין הייתה שנה להשתמש בו, וזה לא קרה. אני מאוד האמנתי בחומר ואז חשבתי, במקום לנסות לשכנע אותם, למה לא אעלה אותו לבד? זה היה בתקופת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי. כולם הסתכלו על ביל ואני חשבתי על הילארי - מה אם אני הייתי במקומה, מה הייתי עושה, איפה זה שם אותם כאישה, כשהגבר שבחרת להיות איתו וילדת איתו ילדים, אומר לך שלא עשה דבר ואת אף פעם לא תדעי אם וכמה הוא שיקר לך. וכאן עולה השאלה הכי משמעותית: האם האהבה לבן הזוג או לילד תלויה בדבר? כאן התחלתי חקירה עצמית. מבחינתי, זה לא היה מחזה על הטרדה מינית, אלא על גבולות האהבה, הסבלנות, על התמסרות.

"ההטרדה הייתה מבחינתי זריקת פצצה לעבר הזוג, שיכולה הייתה להיות באותה המידה דריסה ובריחה, אבל זה ריתק אותי. היה שאמרו לי שהילארי מבליגה כי היא בונה את עצמה לקראת נשיאות ארה"ב. השיפוטיות שלה בקלות כזאת, הטריפה אותי. אחר כך היו גילה קצב, אשתו של בוכריס, וכמה אהבתי את מה שאמרה אשתו של ניסו שחם כשביקרו אותה על זה שהיא נשארת איתו, ‘מה זה עניינכם הזוגיות שלי ושל בעלי’. והיא כל-כך צודקת".

היה לך ביד מחזה שהאמנת בו. מה עושים הלאה, כשאין לך ניסיון בימתי והפקתי בכלל?

"כאן בא לעזרתי מנהל העסקים שלמדתי והניסיון שצברתי ביזמות. הבנתי שאני לא רוצה להיות האמן המיוסר עם הג’וינט ביד. היום אני מטיפה נגד ההתייסרות הזאת, כי אמן יוצר חייב לגייס את כולו כדי לקדם ולמכור את היצירה שלו ולהתפרנס ממנה. ברוב תמימותי חשבתי בהתחלה, מה הבעיה להפיק. ניקח תפאורות, במאי, מוזיקה, ומכמה אלפים שחשבתי שזה יעלה, זה הסתכם ב-50 אלף שקל שהיה המון כסף בשבילי. ואז הייתי צריכה למכור את המוצר".

איך עושים את זה?

"סימנתי קהל יעד. זיהיתי שיש צורך בארגונים בהדרכות למניעת הטרדות מיניות על-פי חוק. צירפתי לצוות ההצגה עורכי דין, התחלתי לשווק אותה וזה עבד. בשלב מסוים כבר העסקתי שתי עובדות ואני התפניתי לפרויקט הבא. סך הכול, בעסק שלי ‘גבול’ שמוכר את האמנות שלי יש שבעה מוצרים, הצגות, סרטונים, סימולציות בנושאי הטרדה מינית, מגדר, אלימות כלכלית ואלימות נגד נשים.

"בעקבות משפט שאני מנהלת נגד אורי פסטר ואביב קורן בגין הפרת זכויות יוצרים במחזמר שכתבתי וזכה במקום הראשון בתחרות מחזות זמר, 'גולדי חזיות'. אני כתבתי מחזה על יוצר שנלחם על האמת שלו ועל שמו, למרות שהוא משלם מחיר כבד - כלכלי ונפשי. אני מניחה שהוא יהיה על הבמות כבר בשנה הבאה. תשאלי למה על המחזמר אני תובעת ואת המטריד שלי לא? כי עם המחזמר לא הייתה לי יכולת בחירה. שמי פשוט הוסר ממנו".

אביב קורן מסר בתגובה: "נושא התביעה נדון בבית המשפט". אורי פסטר מסר בתגובה: "התביעה של אקרמן היא נגד כותב המחזה, אביב קורן. כשהוא הגיע איתו לחג המחזמר הוא הציג את עצמו ככותב הבלעדי ואני האמנתי לו ועמדתי מאחוריו לאורך כל הדרך. אני מתפלא שהיא ממשיכה בהליך, כי למחזמר אין כבר סיכוי לעלות על הבמות. הוא איבד את המומנטום. אני מבין שהיא תובעת חלק בזכויות ואין לי בעיה עם זה, כי אין לי חלק בהם. היא משתמשת בי, כי מבין הנתבעים אני הכי מוכר. מכל הלב, אני מאחל לה בהצלחה".

בואי נחזור ל"סדקים". הגישה יוצאת הדופן שלך להטרדות מיניות הרתיעה משקיעים?

"מבחינת הקרנות, מדובר בתפוח אדמה לוהט, לא רצו להתעסק עם זה ואני חושבת שהחובה שלנו כיוצרים היא להזיז את הקהל מאזור הנוחות שלו. אריק לובצקי, הבמאי, עבד מולם ובסוף גייסנו שני מפיקים פרטיים".

את לוקחת על עצמך אחריות שהמסר של הסרט ירתיע מוטרדות להתלונן, בגלל המסר שהמתלוננת ממילא לא תנצח את המטריד.

"אני לא התלוננתי ואני לא מספרת את סיפור ההטרדה שלי ואני לא מוכנה לקבל נשים שדוחקות מוטרדות לספר. זאת חוצפה בעיניי. שמעתי את האישה שהתלוננה על בני גנץ (שהגיב בתביעת דיבה נגדה) בשידור ברדיו, היא נחנקה מבכי. מי חושף סיפור כזה ברדיו? אני מעדיפה לטפל בעצמי, לעבור את התהליכים עם עצמי, כי השאלה מה זה מקדם. לדעתי, זה לא מקדם נשים, אלא פוגע בהן. תשאירו את המקום לסיפורים הקשים באמת".

מה הצעד הבא שלך מבחינה עסקית?

"יש לי כמה הצעות לשותפויות, למכירת העסק, מיזמים משותפים, ואני בוחנת את המשך הדרך שלי. אני גם מלמדת יוצרים איך להתפרנס מהיצירה שלהם. הגיעה אליי אדריכלית שרצתה להרצות ובניתי איתה את ההרצאה, אחרי פילוח קהל היעד, הכנת פלאייר וסרטון מכירה, ואני מתמחרת את השירות שלי פר שעה. עבדתי בין היתר עם שולה זקן ועמוס רולידר על ההרצאות שלהם".

מיכל אקרמן | אישי: 50, נשואה + 4, מתגוררת בקדימה | אקטואלי: הערב עולה לאקרנים הסרט "סדקים" שכתבה אקרמן וביים אריק לובצקי. בסרט משחקים שמואל וילוז'ני, צופית גרנט, ליאת אקטע ושלומי קוריאט